למי להאמין? לדממה של הצילום שמאפשרת להרגיש את מה שהיה שם, או למה שנמצא מתחתיה והכתיבה מעלה אותו? על דבר הדומה לצלצול פעמון

במלאת 63 שנה למותו של אלבר קאמי

אולי בגלל השנים שבהן חייתי עם מי שחלה באלצהיימר הדמנציה מתפשטת ומאיימת להכות גם בגיבור שעליו אני כותבת עכשיו, המחזאי סופוקלס

אחרי נסיונות של שנים לברוח מהעולם של אלתרמן, חזר זך להיות חלק מאותו הנוף שאליו הפנה עורף בעבר. לבסוף הבין שיש לכל זה טעם, שגם הוא עץ השדה

עמוס לא אהב נוסטלגיה, הוא בז לזכרונות ולכל אלה ששוקעים בהם. "אם אתה רוצה להתגעגע, תתגעגע להווה, לרגע הזה שלא יחזור"

אמנם הוא מת אבל החזון שלו על חברה רבת זהויות ותרבויות נותר והוא מוליך את הספר מפרק לפרק, מסופו אל תחילתו ומתחילתו אל סופו