כששתי שפות משלימות זו את זו

פורסם במוסף הספרות של ידיעות אחרונות ב-2 בפברואר 2023

---

הספר נקרא דבר הדומה לצלצול פעמון, הוא מורכב מתצלומים בשחור לבן ומקטעים שנכתבו עליהם ובעקבותיהם. חגי ליניק הוא העורך, נורית זרחי, מאיר ויזלטיר ואיתן גרין הם בין הכותבים, ואני, הקוראת והצופה, מעלעלת בו כמו באלבום תמונות משפחתי ומאתרת מקומות ומראות וזכרונות, כאילו הייתי שם, כאילו אני שייכת למשפחה ההיא.

הנה תמונה שנקראת "ברז". יש בתוכה גן, קומקום, ברז ומאחור כמה שיבולים. לכאורה זה הכל, אבל למעשה הכל הוא דווקא מה שמסתתר מאחורי כל זה, מאחורי הגן, מאחורי הקומקום, מעבר לברז ולשיבולים ואת זה המילים הן שמספרות: "היה שם עושר. עושר נצח. עושר אין־סופי של עיניים, אלף עיניים, אלף אוזניים. הכל היה פעור אל האור. אור וסמרמורת עור, וריח, תועפות ריח ורעל זרחני," כך כותב יגאל שוורץ וכבר נוספו לתמונה פרטים שלא היו בה, הריח, האור, העושר ובהמשך גם קטע ממרחק הזמן, "וקרה שאירע פיצוץ בצינור שהיה קבור באדמה ועתה הוא קבור לנצח בעומק התצלום".

אז מי מגלה מה באמת היה שם? הצילום, שהנציח את המראֶה של החצר והקפיא אותו, או הכתיבה שמספרת, מילה אחר מילה, איך האבא היה יורד ומתקן את הצינור, חותך אותו במסור ברזל ושם במקומו חתיכת צינור חלופית. למי להאמין? לדממה של הצילום, שמאפשרת להרגיש את מה שהיה שם, או למה שנמצא מתחתה והכתיבה מעלה אותו?

במבט ראשון קשה להחליט, אבל במבט שני מתברר ששתי השפות משלימות זו את זו: המילים הצליחו להראות את האור ואת הריחות ואת הצבעים שהיו שם, והתמונה, אחרי שקראתי את המילים, מצליחה לספר משהו על מה שהיה לפני שצולמה. כל אחת מהשפות הללו הצליחה לפרוץ את המחסומים שכבלו אותה ולהתגבר על המגבלות שלה, וכך לעשות את מה שהיא בעצם לא יודעת לעשות.

באופן דומה, רק המילים יכולות להסביר לנו מיהו האיש המצולם בקטע של שירה סתיו, "בשר". הוא נראה כל כך זר ורחוק, לראשו כובע, פניו עטורים זקן, הוא מסתכל למקום כלשהו, אי שם מחוץ לתמונה. רק המילים יכולות לתת לאיש הזקן הזה עבר ועתיד, לקרב אותו אליי, הצופה בו. איך הן עושות זאת? פשוט, הן מוסיפות לתמונה בית קטן שבו היה גר, "עץ שפרח בפרחים לבנים...כלב זאב גדול ומפיל אימה, אולי שניים". הן מוסיפות לתמונה גם את הילדה שזוכרת אותו "כפוף מעט, נע לאט, בצעדים נגררים, אל השולחן," כדי לשבת ולשמוע אותה קוראת בתורה. היא זוכרת גם את ההודעה על מותו, "כנראה המוות הראשון שנגע לי כילדה".

מוטי ערמון. הר גריזים, 1975

אני מסתכלת וקוראת והנה לפניי תמונה דוממת שהתחילה לנוע ולדבר. היא עוברת במעין זום־אאוט מחייו ומותו של האיש הזקן, שעכשיו הוא כבר סבא מוכר, אל הקהילה כולה ואל החגיגה השומרונית בהר גריזים: "בסוף הערב יהיו הבגדים הללו ספוגים בדם הקורבנות ומרובבים בבוץ. בעומק התמונה, מימין למעלה, אפשר לזהות כמה מן הקורבנות הללו טרם מותם – קבוצת טלאים צמריריים."

מהאיש עברנו אל המקום ומהמקום עברנו אל האירוע, ותוך כך נכנסים לתמונה ההווי השומרוני, אורח החיים השומרוני וגם היחסים בין האיש לנכדתו. התמונה הכילה גוונים, צורות וקווים שמתוכם עלו פנים זרות, זה הכל. המילים מילאו את הפנים האלה בכל מה שהן לא יכולות לספר: חיים שלמים, מקומות, אירועים, יחסים, תודעה וזיכרון.

אכן, למילים יש כוח אדיר, הן יכולות לברוא עולם ואדם בתוכו ובצלמו. אבל כמה הן חסרות אונים כשהן צריכות לספר את אותו רגע, שבו הסבא של שירה סתיו יושב בחזית, החוגגים והכבשים נמצאים ברקע והכל נוכח בעוצמה מול העיניים: מה שבאופק ומה שבחזית, הכל בבת אחת, עולם שלם שהכתיבה לא תצליח לעולם להראות כי היא חייבת להתקדם ברצף, מילה אחר מילה, ללא עצירה.

אני מסתכלת על שני הקטעים הללו ומתקשה להחליט מי מציג את המציאות המתוארת באופן אמין ומדויק יותר - הכתיבה או הצילום, ובסופו של דבר מחליטה לא להחליט. מדוע צריך לבחור בין השפות? הרי הן עצמן בחרו שלא לבחור. המילים הראו באופן פיוטי, מפורט ועשיר את מה שהיה שם, התצלומים סיפרו את הסיפור והשילוב ביניהם נותן תמונה מלאה של בית הילדות של יגאל שוורץ ושל החגיגה השומרונית בהר גריזים. ובתוך התמונה הזאת יש מקום לעוד דמות – הדמות של הקוראת, המתבוננת, שנכנסת לתוך המקומות והסיפורים הללו ונשארת בתוכם. בתמונה הרחבה, התלת ממדית, שנוצרה בשני הקטעים, יש מקום לכולם, וגם לי.