הבדידות, היאוש הגדול

פורסם בידיעות אחרונות ב-04 באוקטובר 2021

---

גיבורי ספריו של קנז חדלו לחלום וחדלו לנסות, הם רואים כבר את השלב הסופי של התהליך, את התוצאה. למעשה אפשר לומר שקנז סיכם תהליך שהחל אצל הסופרים בני דורו, כעמוס עוז, יעקב שבתאי וא"ב יהושע, והגיע למיצויו רק בדורות הבאים.

בספר האשה הגדולה מן החלומות יש תיאור של חדר מדרגות ריק שאליו מתנקזים כל הבדידות והייאוש הממלאים את ספריו של יהושע קנז. בקטע הזה נזכר אחד הגיבורים "במערכת נקבי ההצצה של הזוג ש. ושכניהם" והוא מתאר אותה כך: "השכנים היו מציצים... בנקבים שבדלתות דירותיהם לראות את הזוג ש. יוצאים או באים, ולבדוק מי מבקר אצלם. ואילו הדוקטור ש. ואשתו היו עומדים שעות ארוכות לפני נקב-ההצצה של דלתם, לראות את השכנים אורבים להם... נמצא שרוב הזמן היו הזוג ש. ושכניהם עומדים לפני הנקבים ורואים חדר מדרגות ריק. שום דבר! ... והם הוסיפו לעמוד ולהציץ ולא לראות כלום, אלוהים, כמה היה זה נורא."

בדידות וייאוש ממלאים גם את ספריהם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי, בני דורו של קנז. אבל הספרים הללו מנסים עדיין לחלום את חלומות הגאולה של הדורות הקודמים, גם אם גיבוריהם מעוותים אותם ומסלפים אותם ונכשלים. גיבורי ספריו של קנז, האשה הגדולה מן החלומות ובדרך אל החתולים חדלו לחלום וחדלו לנסות, הם רואים כבר את השלב הסופי של התהליך, את התוצאה, "את הייאוש הגדול, את הבדידות, את העובדה הפשוטה החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" כלשונו של דוד אבידן.

בשני הספרים הללו המגע היחיד שהגיבורים מכירים הוא מגע של מיאוס עם נוף חנוק או מגע של אלימות עם אדם אחר. לעבר ולעתיד, או גם למה שמעבר להם, אין מקום בליבם וגם לא בגעגועיהם. הם אנשים בודדים, מתפוררים נפשית ופיזית, חיים בפחד ובאימה לא רק מהעולם, אלא גם האחד מהשני. הם כמהים לקשר עם הזולת אבל פוחדים מאדישותו ומגיבים עליה באלימות ובאכזריות.

נראה כאילו לגיבורים האלה אין שום חוויה משותפת, לא אמונה ולא געגועים למשהו שהיה או למשהו שיהיה. לכן הם כלואים בתוך הזיות של אימה, כשהזולת הוא לא רק הגיהינום, כמו שסארטר תיאר אותו, הוא גם חלום בלהות. הם חיים במציאות סטאטית מחניקה, הזמן היחיד שהם מכירים הוא ההווה, המקום היחידי הוא הבית הסגור, והתחושה היחידה היא תחושת בדידות קשה מול המוות. לכן גם כשהם יוצאים לחפש משהו אחר הם מגלים רק חשכה.

אפשר לומר שיהושע קנז סיכם תהליך שהחל אצל הסופרים בני דורו והגיע למיצויו רק בדורות הבאים. את התהליך הזה שהוביל מחלומות שכשלו אל הוויתור המוחלט ניתן לתאר על פי שני סיפורי מלאכים, האחד של שבתאי , והשני של אתגר קרת.

הדוד פרץ, גיבור סיפורו של שבתאי "הדוד פרץ ממריא", הוא קומוניסט, הוא מאמין שאפשר לגאול את העולם, כלומר לבנות חברה חדשה. כשהוא מתאכזב מהאמונה הזאת, הוא מוצא לה תחליף באהבה לאישה בשם גאולה ובסופו של דבר גם הגאולה הזאת, באהבה, מסתיימת במפח נפש. הסיפור מתחיל בתיאור של הדוד פרץ כשהוא עומד על הגג וממריא באופן מטפורי עם חלומותיו אל השמים. הסיפור מסתיים כשהוא שוב על הגג, ממריא כמו בתחילת הסיפור, אבל הפעם באופן ממשי ולא אל השמים ואל החלומות, אלא אל מותו. הוא קופץ מהגג.

גם בסיפורו של קרת "חור בקיר" מישהו ממריא מהגג וכאן זה לא אדם רגיל, אלא מלאך, אבל כאן אין אפילו ניסיון לתת תוכן מטפורי או ממשי להמראה. למלאך יש אמנם כנפיים, אבל הוא לא יכול לעוף וגם אין לו לאן, ובסופו של דבר כדי לראות מה האיש הזה יכול לעשות עם כנפיו, או במלים אחרות כדי לוודא אם הוא באמת מלאך או לא, הגיבור דוחף אותו מהגג והאיש מתרסק. המשפט האחרון בסיפור הוא: "והוא בכלל לא היה מלאך, הוא היה סתם איש שקרן עם כנפיים".

נראה שהדרך מההמראה של הדוד פרץ בסיפורו של שבתאי אל ההתרסקות של האיש עם הכנפיים בסיפורו של קרת עוברת דרך החתולים והאשה מהחלומות של יהושע קנז, ואולי שוב, גם במקרה זה, דרך שיריו של דוד אבידן: "הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים/מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים/ לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים. יש מעט ידידים ובעיקר אויבים/ אבל יש תשוקה חזקה לזרום/ רק גופנו זקן מיום ליום".