יהודה ג'אד נאמן, 2021-1936 | מנוחת הלוחם

פורסם בהארץ ב26 באוקטובר 2021

---

ג'אד היה חבר שלי כחמישים שנה, עוד מהתקופה שבה עבד כמתמחה בבית החולים איכילוב, ואנחנו היינו מסתובבים בעיר בלילות ועוברים בבית החולים כדי לפתות אותו לקחת הפסקה ולבוא אתנו, ללא הצלחה. מאוחר יותר, בחוג לקולנוע היינו יושבים שעות עם עוד חברים ורוקמים חלומות ותוכניות: כנס בין־לאומי, ספר שיופץ בעולם, שיתופי פעולה בין מזרח למערב. המון תוכניות, רובן נהגו במוחו של ג'אד וחלקן גם התגשם אז והיום על־ידי ממשיכיו.

והיו גם המקומות שהיינו בהם ביחד והיינו נזכרים בהם כשנפגשנו. למשל גבעת החול הלבנה בסרט "קאוס" ומעליה עם המוסיקה הנפלאה של מוצרט, או הרחוב שבו נפל ז'אן פול בלמונדו ירוי והמלים האחרונות שאמר לאהובתו ג'ין סיברג: "tu es vraiment degeulasse" — "את באמת גועלית". אבל אני מוכרחה להודות שהקשר ביני לבינו היה גם קשר של רופא וחולה. אצלנו במשפחה בכל מקרה של כאב גרון, כאב ראש, בחילה או חום לא היינו פונים לרופא המשפחה אלא לג'אד, שאיבחן, בדק, ונתן את התרופות הנכונות, והן תמיד עזרו, גם כשהיו בסך הכל תרופות סבתא.

חוץ מחבר טוב ג'אד היה אדם לוחם. הוא לחם במלחמות וגם קיבל את עיטור המופת (ב-1967), אבל הוא לחם גם מחוץ למלחמות. בזמן שעבד כרופא בבית החולים איכילוב הוא התחיל לעשות סרטים. בלי כסף, בלי אמצעים, בלי הכנה, סרט אחר סרט. ומכיוון שהיה אדם מקורי ויוזם שהסתער תמיד קדימה, הוא הקדים בסרטים הללו את הקולנוע הישראלי, ובעצם יצר אותו כל פעם מחדש.

כשהקולנוע הזה היה עדיין קולנוע לאומי־ציוני — פלמ"ח, קיבוץ, מלחמות — הוא עשה סרט על אשה צעירה שקונה שמלה חדשה ("השמלה", 1969). היו אנשים שזילזלו, "את מי זה מעניין סרט על שמלה?" אבל הסרט הזה התחיל את הגל החדש בקולנוע הישראלי, קולנוע אישי שג'אד הגדיר כ"קולנוע הרגישות החדשה".

אחרי שנים, כשהקולנוע הישראלי עסק בנושאים האישיים הבנאליים לכאורה כמו אשה שקונה שמלה, ג'אד הוביל תפנית חדשה. הוא עשה סרט על בחור שרוצה להיות צנחן אבל לא מסוגל להילחם, ונמחץ על־ידי הצבא והערכים שבהם הוא עצמו האמין ("מסע אלונקות", 1977). הסרט הזה היה תחילתו של "קולנוע הזר והחריג", שנתן קול לכל אלו שלא השתלבו עד כה בחברה הישראלית המלוכדת, בשמם ביקר את החברה הזאת וחתר תחת ערכיה.

ב-2006, בסרט "נוזהאת אל פואד", הוא יצר שוב אפשרות לגל קולנועי חדש, כשפירק את הקולנוע הריאליסטי המוכר ועירבב את המציאות עם הדמיון, את הסיפור והחיים, את יפו ואת תל אביב, את היהודים ואת הערבים. זאת היתה דרך אחרת לספר סיפור קולנועי בכלל, ואת הסיפור הלאומי שלנו בפרט. זה היה סיפור על שתי נשים שתקועות במבוי סתום. האחת, אודליה, היא במאית של טלנובלות וסרטי פרסומת, והשנייה, תמרה, משחקת בסרטים האלה. שתיהן לא מרוצות מהעבודה הזאת, חיות בנתק מההורים שלהן, בסכסוך עם בני הזוג וללא ילדים.

מתוך חוסר המוצא הזה יצא הסרט לעלילה אחרת שבה הבמאית כותבת סיפור בדיוני על האנשים הקרובים אליה, אביה וחברתה. החברה היא עתה חולת סרטן והאב, סופר עיראקי, נהפך לצייר ערבי, ושניהם נפגשים בהוספיס של חולים סופניים הממוקם במנזר ביפו. תוך כך עוברת העלילה מההווה התל אביבי אל יפו ובנייניה ספוגי העבר, מהוויה ישראלית־יהודית אל מנזר נוצרי ונוף ערבי, ממוסיקה אופראית של וגנר ובלוז למוסיקה מערבית ומזרחית.

כל המעברים הללו נהפכים לקראת סופו של הסרט לחגיגה מוסיקלית רבת־קולות שבה כל הזהויות מתגלגלות זו בזו, נשים מתחפשות לגברים, חיים מתחפשים למתים, הגיבורה היהודייה נהפכת לזמרת ערבייה והמרחב היהודי חודר לתוך המרחב הערבי. מתוך עלילה על שתי נשים ודרך ללא מוצא יצר הסרט מקהלה שלמה של סיפורים שחופפים, מתחרזים ומתפצלים זה מזה. כך הוא חילץ מתוך סיפור ללא מוצא אפשרויות של התחלות חדשות ויחסים אנושיים חדשים, גם בין בני אדם וגם בין לאומים.

הסרט "נוזהאת אל פואד" התווה דרך חדשה לקולנוע אחר, שמשתחרר מכל המסגרות, חופר בתוך המציאות של ההווה, מוציא מתוכה שכבות של שיכחה וזיכרון וזורע בתוכה את הזרעים לאפשרויות שייפתחו בעתיד. בדרך זו הלכה במשך שנים הספרות העברית, שמתוך מצוקות העבר ומתוך מה שחלף ייצרה את האוטופיה של העתיד וכך קידמה את הדרך מתרבות העיירה אל ההשכלה, הנאורות והציונות. "נוזהאת אל פואד" היה יכול ליצור זרם שימלא תפקיד דומה במדיום ובשפה הקולנועית, אבל הקולנוע הישראלי פנה לכיוונים אחרים והסרט הזה נותר ללא השפעה וללא המשך. בדרך שפילס לא הלכו אחרים.

ובכל זאת ג'אד לא ויתר. במשך השנים הוא ניסה לחזור ולהילחם על הדרך שניסה לפתוח, כמו שניסה להילחם גם על דרכים אחרות שלא נלקחו. אפשר לומר שאת הקרב האחרון שלו הוא ניהל על־פי אותו סרט נשכח. הגיבורה שלו, תמרה, באותו הסרט בחרה בסופו של דבר, לאחר הרבה התלבטויות, לקבל טיפולים כימיים נגד הסרטן. מלווה באהבה של ידידה הצייר הערבי ובכוח היצירה של חברתה אודליה, שכתבה את סיפורה, היא בחרה לצאת למלחמה על החיים, לא לוותר למוות.

את אותה בחירה עשה ג'אד כ-15 שנים לאחר מכן, כשיצא למלחמה האחרונה שלו חמוש באותם כלי נשק ששימשו את אותה גיבורה — הכתיבה, היצירה והאהבה. בו־זמנית הוא עבד על ספר שירים, ספר ביוגרפיה שמבוסס על שיחות, ספר מחקר וסרט חדש. בשבועות האחרונים שלו, כשביקרתי בביתו יכולתי להרגיש איך האהבה זורמת שם בינו לבין המשפחה שלו, תלמה, הבנות, כל מי שהיה לצדו.

זה היה עצוב. היו שם הרבה דמעות. אבל היה בזה גם משהו מנחם. ולרגע חשבתי: "אולי בכל זאת, בסוף הוא ינצח". הוא לא ניצח, כמובן, אבל הוא לחם עד הרגע האחרון, כי היצירות שלו, ו"נוזהאת אל פואד" בתוכן, נשארו כאן, וגם האהבה שהוא הותיר נשארה, והן תמשכנה את המלחמה הזאת במקומו.