ללא בית אבוד, ללא תקווה לארץ חדשה

פורסם במוסף החג של ידיעות אחרונות ב-5 באפריל 2023

בוקר. חורף או קיץ? כנראה קיץ כי השמש חמה מדי בשביל חורף, אבל אם כך לשם מה המעיל ולאן היא הולכת איתו בחום הזה? כנראה למשרד שלה, כנראה בשביל שמתעקל מאחורי בניין המנהלה. "איזו הפתעה! כמה זמן! מה את עושה כאן?", מישהו עוצר ושואל אותה ולה אין תשובה ומי זה בכלל? וכבר זה לא כאן אלא בקצה רחוב היסמין, בדרך הביתה. איזה בית? הבית שבו היא גדלה כמובן, זה הבית שלה, אין לה בית אחר, אבל אם היא בבית איך זה שהיא בחוץ עכשיו? באוניברסיטה? או שאולי זו לא האוניברסיטה?

"סבתא, את מבולבלת"

"נכון מתוק שלי", אבל זה בסדר כי עכשיו הם ממריאים לחלל להילחם ביצורי על רחוקים והכל אפשרי.

ופתאום נעצרים, כי הטלפון מצלצל, צריך לנחות. "רגע, רגע, מתוק, אני רק עונה וחוזרת אליך,"

זאת הבת שלה, "איך אתם מבלים?" "מתי את מחזירה אותו הביתה? בשבע?", "ומה עם הנסיעה ליוון? את מצטרפת אלינו או לא?"

"זה במרץ? ולמה ליוון?"

"מה פתאום מרץ, דיברנו על הקיץ"

"נכון, לאן?"

"רצית לנסוע ללסבוס"

"נכון, רציתי לנסוע ללסבוס"

"אז נוסעים בקיץ ואת מצטרפת, כן?"

"כן"

"את בטוחה?"

"כן." ולעצמה בלבד, כי זה כבר לא נעים, "אבל בטוחה במה?"

בכלום. היא לא בטוחה בכלום. כי הטלפון כבר נעלם, והנכד וכל רחוב היסמין נעלמים יחד איתו, ממספר אחד עד מספר עשרים. במקומם שמו כאן בית אחר וחצר ואבא, והאבא הזה עם מכסחה ישנה עדיין מקצץ את הדשא שכל הזמן צומח מחדש. וגם אמא שלה כאן, מביאה לה כוס קקאו למיטה ושואלת אם היא רוצה שיר לפני השינה. עוד מעט היא כבר לא תהיה, אבל זה לא נורא כי היא לא תמות. "שום דבר לא מת," היא הייתה אומרת, "הכל רק משנה צורה, קודם בן אדם וכבר בתוך האפר עם התולעים ומיד גבעול וצמח ופרחים ואחר כך גם ציפור." עכשיו כשהיא נמצאת מתחת לאדמה, היא יודעת את זה ממקור ראשון.

אמא ואבא והמכסחה וכוס הקקאו. רגע, אל תגוזו, תישארו עוד קצת. וכבר הם אינם והיא שוב באוניברסיטה ליד בניין המנהלה, במקום שבו התאספו המוני סטודנטים עם רמקולים ורעשנים והם צועקים: "דמוקרטיה, דמוקרטיה" הם צועקים גם: "בושה, בושה", "דמוקרטיה או מרד", "חובה להתנגד". למה הם מתכוונים? היא לא מבינה מה הם אומרים ואיך זה קשור אליה, אבל היא מצטרפת אליהם וצועקת יחד איתם. יש משהו שחייבים לעשות עכשיו, זה ברור, גם אם לא יודעים מהו בדיוק.

ואל תוך הצעקות שלה, עם שלט המחאה בידה, מתנפלים פתאום זכרונות שחוטפים אותה ומובילים אותה אל מקומות שאין בהם לא בית אבוד ולא תקווה לארץ חדשה, רק חיים חשופים.

גופה מיטלטלת שם על חבל באוויר ומישהו, מין מדריך מלווה, מסביר: "הוא ניסה לברוח, זה מה שקורה פה". אנשים שחופים כמו שלדים מקיפים אותה, מבקשים פרוסת לחם, מחפשים רחמים. אבל לה אין לא לחם, גם לא רחמים. "איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת, אנחנו לא נחזור." זה פרימו לוי שמדבר איתה והיא לא עונה לו. איך היא תוכל לשרוד במקום הזה שלא הייתה בו מעולם והיא גם לא נמצאת בו עכשיו. צריך לברוח ומהר, לחזור להפגנה, לצעוק דמוקרטיה, לצעוק: "אם לא תקום להיות אזרח - הם יעשו אותך נתין," ועוד דברים.

אבל המילים זה לא הבעיה, הבעיה היא שהיא לא יכולה להיות עכשיו בהפגנה כי היא נמצאת שם, במקום ההוא. וכדי להינצל יש לשחד שומרים, למצוא פרצה, לבדוק מה עשו אחרים שהיו כאן. ואם כאן זה בכלל מחנה ריכוז או תא הנידונים למוות, כי אם זה תא הנידונים למוות אז היא נמצאת בו יחד עם הצרפתי הזה, איך קוראים לו? מרסו, כן, מרסו, ושניהם יודעים שאת הסורגים האלה כבר אי אפשר יהיה לפרוץ. לא נשאר אלא לוותר, לדעת שהלילה לא יגמר ולא לחכות, כי יש משב אפל שבא מהעתיד ומוחק בדרכו את הכל, כך הוא אמר? לא בטוח, בכל אופן עכשיו היא איתו, בכלא, ומה שיש כאן, הקירות האלה, זה החיים. חוץ מזה אין כלום. צריך להימלט מהסיוט הזה?

אבל קשה להבין, הרי היא לא זוכרת איפה שמה את המשקפיים לפני רגע, אז איך הזכרונות הרחוקים הללו כל כך מטרידים אותה, הולכים איתה מההפגנה הביתה ומלווים אותה אל הלילה ולא נותנים לה להירדם.

וזה לא בדיוק הם, זאת השתיקה שלהם שמרעישה את האוזניים. מה היא בדיוק אומרת? אי אפשר לשמוע, הרעש שלה מפריע, "מה את צורחת, מה את רוצה, עכשיו זה ההווה, זה לא הזמן לומר 'ליל הבדולח', 'הלילה במרתף במלחמת השחרור', 'הסכינים הארוכות', על מה את מדברת?" קשה להבין אותה, אבל מה שהיא אומרת הלא ברור, היא פשוט מראה איך מה שיהיה עוד מעט הופך לעכשיו וכבר נהיה פעם. והנה הוא נספג אל תוך המילים שמעופפות באוויר, חגות ונעלמות, אבל לפני זה עוד אומרות: "תביטי! תראי!". איך להוציא את ניצוץ התקווה מתוך המראות האלה, ממה שחלף, כדי שיהיה משהו אחר. והרי בשביל זה היא הצטרפה להפגנה. בשביל זה חזר הזיכרון.

הבעיה היא שעכשיו, אחרי שהייתה שם, כל מה שהיא רוצה זה רק דבר אחד: לשכוח. היא חייבת לפרוץ מהמקום ההוא אל החופש, וזה לא אפשרי. כי עכשיו הזכרונות לובשים דמות של שני חיילים שגוררים אותה החוצה. הם תמיד באים בשניים, מעניין למה, והיא מתווכחת איתם, מנסה להוכיח להם שזו טעות, "אני בכלל לא משם", היא אומרת להם, "אני לא מאלה שהלכו אני מאלה שחוקרים את הנושא. אתם יכולים לשאול, אני אפילו חברה של יהודה באואר, חוקר השואה הידוע, תשאלו, תראו". זה לא עוזר, הם לא מוותרים, הם ישארו כאן לתמיד כי הם לא זכרונות, הם עקבות של ימים שעוד יבואו, של כל מה שיבליח אחרי מה שכבר נשכח.

בעצם לא הכל, רק ניצוצות שמתפרקים לה בראש. הילד המת ההוא שצעק מתוך החלום: "אבא אתה לא רואה שאני נשרף", האמא שאמרה: "לא, אל תכריח אותי לבחור!" ואחר כך אמרה: "קח את בתי הקטנה! קח את התינוקת שלי!". חלקי דברים, חלקי סיפור, כל מה שנמחק, כל מה שהיא לא זוכרת רודף אותה עכשיו. מקומות שלא הייתה בהם, אירועים שלא קרו לה, צריף, גדר, גופה תלויה. לברוח עכשיו! מיד! אל ההווה, אל ההפגנה הזאת, להחזיק את הדגל גבוה, לחשוב על העתיד.

אבל איזה עתיד? עדיף למצוא מקלט בטוח יותר, אולי בתוך זיכרון אחר, איפה אבא עם המכסחה, איפה כוס הקקאו, החצר? לפני רגע הם היו כאן. לאן הם נעלמו? איך לחזור אליהם? אולי דרך המילים. כי רק המילים יכולות לעזור. עכשיו, ברגע זה לשבת ולכתוב. מיד. הכל, לפני שישכח. אבל מה עם הפתק שבו כבר כתבה הכל לפני שישכח? לאן נעלם הפתק הזה? הוא היה כאן, בתיק, לא. במגירה, אולי בכיס? כן, הנה: "לתאר את הגולאגים דרך דמות של מישהי ששוכחת. יום שלישי פגישה עם יוסי. להכניס לתוך ההפגנות את החלום על ארץ חדשה. לא לשכוח את הזכרונות. לחפש את המשקפיים. קוטג' חמישה אחוז, תות שדה בסופר." והיו עוד דברים, איפה הם?

ושוב הקירות סוגרים, אבל אלה לא קירות אלא גדרות תיל חשמליים שמתחלפים במישורי קרח. מכאן גם אם תברח החוצה, גם אם תצליח להתגבר על השומרים ועל הכלבים ועל כל הנשק שמסביב וגם אם תעבור את כל המחסומים שעוד מחכים בדרך, עדיין מישורי הקרח הללו יחסמו את דרכה. אל החופש היא לא תגיע לעולם. כך ששוב היא מקבלת את גזר הדין, ללא תקווה וללא עתיד, רק לעבור את היום הזה, לקבל את מנת המרק הדלוח היומי, לא לקבל מכות, להצליח להגיע ללילה חיה ולא גוועת ברעב.

אבל למה כל הזמן מחנות ריכוז? למה דווקא גולאגים?

כי הדוברת היא אמנם אישה מבולבלת, לא זוכרת מי אמר למי ומתי, אבל מרגישה היטב שמכאן, על המוקד, בתוך הלהבות, במקום שהאש כבר חורכת את הבשר, הכל יתחיל מהתחלה. השנים יתערבבו זו בזו ותאריכים שכל הזמן הולמים בתוך הראש יחזרו זה על זה, מלחמת העולם, הראשונה? השנייה? גירוש ספרד, מתי בדיוק זה היה? חורבן הבית, הראשון? השני? השלישי? צריך לעצור את זה, למצוא את הפתק ההוא ולהתיישב סוף סוף לכתוב, למרות האש והעשן.

לא. זה לא יקרה, היא לא תצליח לשבת לכתוב כי אין זמן לזה. עוד מעט היא תשתתף שוב בהפגנה, תצעק: "דמוקרטיה! דמוקרטיה!" "לא לדיקטטורה!" "הבית בוער!". ועכשיו, כשהיא כבר מבינה כל מילה ואחרי שהוחלט על מדיניות של אפס סובלנות כלפי הפרות סדר, המפגינים יעצרו וסוף סוף בכלא אמיתי, מאחורי קירות וסורגים, היא תוכל לחלום גם על חופש אמיתי. חירות.