תיאטרון האבסורד של הריאליטי

פורסם במוסף הספרות של ידיעות אחרונות ב-13 לינואר 2023

---

"הרגשתי שהייתי הכי אני והכי אמיתית"

"היא תאהב אותי בצורה אמיתית"

"עדיף שתגיד את האמת, מה אתה חושב"

"אני אומר לאנשים רק את האמת בפרצוף"

אני צופה ב"אח הגדול" , סדרה שבה הכל הצגה ומתחת לה – כלום, וסופרת כמה פעמים מופיעה בה המילה אמת על כל נגזרותיה. בספירה מהירה אני מגיעה לכמה עשרות, בספירה איטית אגיע בוודאי להרבה יותר.

לכאורה מדובר פה בחבורה של אנשים שחיים בבית משותף ובצופה שמתבוננת בהם. למעשה אין כאן אנשים אלא דמויות שמגלמות אנשים, הם לא בדיוק חיים אלא ממלאים אוסף של תפקידים, הבית הוא לא בית אלא אולפן של "רשת" ואני לא הצופה כאן, אלא דמות נוספת שמשתתפת בהצגה ובוחרת את מי להשאיר בתוכה ואת מי להדיח ממנה.

קוראים לזה ריאליטי, כלומר מציאות, אבל לא המציאות מוצגת בסדרה הזאת אלא מסכה שמסתירה את היעדרותה, את העובדה שהחיים המוצגים בה מתנהלים על המסך בלבד ומעבר למסך עוד מסך ועוד מסך. לזה קורא הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר סימולקרום – מצב שבו הדימויים לא ניזונים מהמציאות, אלא הם בעצמם המציאות. והוא לא מתייחס ל"אח הגדול" ולא לכל סדרת ריאליטי אחרת, הוא מתייחס לחיים עצמם שמתנהלים בתוך המסכים ועל מסכים, ללא נקודת יציאה החוצה.

בודריאר מאשים במצב זה את התפתחות התיעוש המואץ ואת הייצור הסדרתי של גלים ואופנות ואובייקטים משועתקים ללא מקור. אני מסרבת להאשים בכך את הטכנולוגיה, כי מאחורי הטכנולוגיה יש תמיד בני אדם והם אלה שבחרו לחיות בתוך ספקטקל, להעדיף את הקניון שנקרא פארק כרמים על פני הכרמים שהיו פעם מתחתיו, להסתפק באימוגי של לב במקום לדבר על אהבה, לחיות בארצו של דיסני במקום בארץ אמיתית.

לכן אני מחפשת מה שמעבר לטכנולוגיה ומאחורי המסכים והולכת אחורה, למקומות עמוקים יותר, אל תוך ההיסטוריה והספרות ומוצאת שם, בסוף הדרך, את היאוש והאבסורד שעליהם כתב אלבר קאמי, את השמיים השותקים שבהם מסתתר האלוהים הנעלם, ואת הריקנות שדבר לא יוכל למלאה, זו שנמצאת מתחת לכל הדברים – שם המקור, ההתחלה.

קאמי מתאר את האבסורד כעימות בין הצעקה האנושית של האדם המחפש בהירות לבין השתיקה חסרת ההיגיון של העולם. אם המציאות חסרת טעם, לא יציבה, איננה מקום שבו אפשר להגשים חלומות, אם האלים שהנחו את אודיסאוס אל ביתו, עזבו אותה ואין בה מקום לקשרים נושאי משמעות בין אדם לאדם ובין אדם לעולם, כי אז לא נותרו אלא הרגע החולף, הניכור והריק. מרסו, גיבורו של הזר, מתנהל בעולם ללא זכרונות וללא תקוות, "כמו עיוור שרוצה לראות ויודע שאין קץ ללילה". בשלב מסוים בספר לאחר שרצח ערבי על חוף הים הוא נידון למוות, ושם, בצינוק של הנידונים הוא מגלה שבעצם כל חייו, לא רק הרגע האחרון הזה, היו חיים של מי שהולך למות, במרחב שהולך ומצטמצם ותקוות שהולכות ודועכות. בשלב הזה הוא מוכן לקבל את גורלו – את הגורל האנושי, "אני בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב", זה המונולוג שהוא נושא לפני הכומר שבא לקבל ממנו וידוי, "זה כל מה שיש לי, אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת. חייתי חיים כאלה ויכולתי לחיות חיים אחרים, עשיתי כך ולא עשיתי כך, אז מה? אין חשיבות לשום דבר, אני יודע היטב למה. מעמקי עתידי עלה אלי במשך כל ימי החיים האבסורדיים שחייתי, משב אפל עלה ובא דרך שנים שעדיין לא באו והמשב הזה מחה בדרכו את כל ההבדלים בין הדברים שהוצעו לפניי." דווקא בתוך הכלא, במקום שאין בו שום תקווה והבדידות היא מוחלטת, במקום שבו רק המוות מחכה לו, הוא מגלה את האפשרות להיאחז במה שיש.

אבל קאמי לא ויתר, בתוך חוויית האבסורד הזאת, ההשלמה עם הריק והמוות, בספרו הבא, הדבר, הוא מגלה את אפשרות המרד, "אני לא מאמין בכלום," הוא כתב, "אבל אני צריך לפחות להאמין במחאה שלי", הרופא רייה מתעקש בספר הזה ללכת מחולה לחולה ולנסות לרפא למרות שהוא יודע היטב שלדבר אין רפואה ואין מה להציל. כמו פסקל, הוא יודע שהשמיים שותקים ואלוהים לא נמצא בהם, אבל כמוהו הוא מאמין שהאלוהים הזה שאיננו, נמצא בכל זאת בליבם של אלה שמחפשים אותו ואינם מוצאים. אבל בספר הדבר, המרד לא מתרחש רק במציאות אלא גם בניסיון העיקש להחדיר אל תוכה את השירה ואת החלום ואת הדמיון. זהו ניסיונו של גיבור אחר בספר, לכתוב שוב ושוב משפט אחד, כדי להגיע לשלמות המוחלטת שאליה לא יגיע לעולם.

זה מה שעושה אורלי קסטל בלום בכל ספריה, כשהיא מביטה במה שקורה סביבה ומתעקשת להמציא אותו מחדש, לספר אותו אחרת, זה מה שעושה ג'אד נאמן בסרט נוזהת אל פואד כשהוא מערבב בין המציאות לסיפור עד שקשה להפריד בניהם, זה מה שקורה גם בסרט פוקסטרוט, שמדמיין מתוך כל מה שקרה את מה שיכול היה לקרות.

בסופה של הדרך הזאת, בסוף המאבק הזה ומתוך כשלונו צמחה תרבות הספקטקל – אם אי אפשר להיאחז בנרטיבים הגדולים, באלים, באמונות לאומיות, ואם המרד בייאוש לא צלח, מה שנותר הוא לברוח אל ההצגה ולהישאר בתוכה. אפשר אם כך, להתוות איזה חוט בדיוני שמוביל מהשמיים השותקים של בלז פסקל והאדמה החרבה של אלבר קאמי, אל הניסיונות להחדיר לתוכם אפשרויות שאולי יתגשמו, ובסופו של דבר לוותר ולהמציא לתוך המציאות סיפורים שלא היו ואולי גם לא יהיו.