מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה

פורסם במוסף הספרות של ידיעות אחרונות ב-21 באפריל 2023

---

בכיתה ג' או ד', כשבועז החבר שלי מבית הספר אמר לי שבסוף בסוף, אחרי הרבה זמן, כולם ימותו, כעסתי עליו ואמרתי לו שהוא משקר. עובדה שהיידי אהובתי, בת ההרים, לא מתה וגם לא תמות אף פעם.

בהשקפה הבנאלית הזאת אני מחזיקה עד היום ובמיוחד היום, כשאני חוזרת וקוראת בספרו של מאיר שלו יונה ונער ומגלה שהיונאי המכונה התינוק שגסס בשדה הקרב בסן סימון, עדיין לא מת. עדיין הוא משלח ברגע הגסיסה שלו את היונה אל אהובתו, כאילו לא עשה את זה כבר בעשרות הפעמים הקודמות שבהן קראתי את הקטע הזה וכאילו לא ימשיך לעשות זאת בכל הפעמים הבאות שאקרא אותו. וברור לי, כל זמן שהוא עושה את זה הוא עדיין חי ועדיין חי מי שמניע אותו.

"מעל כל הגיהנום הזה, פתאום עפה יונה", כך מתחיל התיאור של הרגע ההוא בשדה הקרב ומיד הוא נוסק יחד עם היונה אל הגבהים: "המגנטים הגדולים של העולם מכַוונים את טיסתה, הגעגועים הודפים אותה מגבה, האהבה מאותתת לה, מדליקה לה אורות נחיתה: בואי-בואי-בואי, חזרי מן המרחק." אין בקטע הזה הרבה, רק מעט מילים ויונה שעפה לאוויר, לא יותר. אבל הכל משתתף בו, האהבה של הנער, האהובה שמחכה במרחק, המלחמה, הקרב, שדה הקטל והגעגועים.

וכך התיאור נמשך: "היונה מיהרה ועלתה. מעל לאש, מעל לעשן, מעל ליריות, מעל לצעקות, אל התכלת, אל הדממה. הביתה, אליה," כבר כאן, בהתחלת המסע, אין אפשרות שלא להצטרף אל אותה יונה, יחד איתה לשמוע את הדממה ולקבל את ההוראות. "חצי את ים האוויר הגדול שאין לו גבולות ואין בו קולות, זולתי הרוח השורקת בנוצותייך, והולם הדם, וצעקת מילותי על רגלך...הביתה. שובך ורחם מושכים ומאותתים לה והמשוטים הזעירים של הזרע מאיצים אותה מגבה".

כמו אודיסאוס הכל מוביל אותה הביתה ואין צורך שהסופר יזכיר לנו זאת, האזכור נמצא במילים, בקצב, בטקסט עצמו: "'אודיסאוס שבעופות' – ואף יותר מכך. דבר לא האט אותה. דבר לא הנחית אותה. דבר לא הִטה אותה מדרכה – לא קִירְקֶה, לא קָלִיפְּסוֹ, לא הקִיקְלוֹפּ. לא הנץ שֶעט פתאום והיא חמקה ממנו בגלגול ובצלילה. לא מחסן-תערובת, לא גרעינים שנפלו ונשכחו בגרנוֹת. לא מערבולת אוויר שוחקת שהזמינה אותה להשתעשע מול מצוקי פתחו של ערוץ. לא פלג מים מפתה: רדי, יונתי-תמתי, בואי לרחוץ ולִרוות". וכאן זה כבר לא קצב בלבד, זה כל מה שהיונה מפסידה (ואנחנו הקוראים מרוויחים) כדי להגיע מהר אל הרגע שבו אהובתו של התינוק תקבל ממנה את זרעו ותכניס אותו אל גופה. זה הרגע שבו אין ברירה אלא לעצור את הקריאה, לסגור לרגע את הספר, ולבכות.