מגששים, מחפשים ומוצאים דרכי מילוט: כתיבה בימים של כאוס

פורסם בהארץ ב-10 בפברואר, 2020

---

את ספרו של יפתח אשכנזי "גיא בן הינום" (כנרת זמורה, 2019) אפשר לתאר כך: זהו ספר שלא הצליח להשתלט על הדמויות שלו, לארגן אותן באיזשהו סדר סיבתי או קוהרנטי, ולבנות עלילה שתאפשר להבחין ביניהן ולשפוט אותן. אבל אפשר לומר על הספר הזה גם את ההפך: זהו ספר שהצליח לאתר את הכאוס והאלימות במציאות שבה אין דין ואין דיין ואי אפשר לדעת איפה הטוב ואיפה הרע. אפשר לומר שהספר הצליח לשקף את המציאות הזאת באופן כל כך אמין עד שהקורא מאבד את עצמו בין העמודים, לא מצליח להתמצא בסבך הרציחות, האלימות והקנאות הדתית, לא יכול לדעת מי אשם ומי לא אשם ובוודאי שלא להבין את הדמויות לעומקן.

דן מירון הראה במאמרו "הדמות המוסרית היחידה כאן היא כלבה ירושלמית לבנה" ("תרבות וספרות", 8.11.19) כיצד הספר הזה הורס את המתכונת האידיאולוגית של הרומאן הבלשי, אבל הספר לא הורס רק מתכונת של ז'אנר מסוים אלא מטיל ספק בעצם האפשרות לספר סיפור. כמו ספרים רבים שנכתבו בתקופה האחרונה הוא מאמץ את המציאות התרבותית שבה לא ברור מה היא האמת ומה הוא השקר, מהן עובדות ומה היא הפנטסיה, וכל מה שנאמר היום יכול להתהפך מחר, ושום סוף טוב או חזון אוטופי לא יכול לכוון את הדרך.

הספרים האלה מתבוננים ברשת כאוטית של עובדות שרירותיות, פרדוקסים וסתירות ומסרבים להפוך אותה לסיפור עם אמת אחת, שיש בו טובים ורעים, סיבות ותוצאות, התחלה, אמצע וסוף. הם מוותרים על האפשרות לארגן את המציאות כך שאפשר יהיה להבין אותה, לשלוט בה ולפעול בתוכה. הם מציגים אפשרויות ולא פתרונות, הבדלים ללא מכנה משותף, תנועה בין תופעות נזילות. ויחד עם זאת, מתוך הכאוס, הם גם מגששים, מחפשים ומוצאים דרכי מילוט, מתוך ההווה הם מסתכלים אל העבר ושם מחפשים אפשרויות אחרות של עתיד, דרכים לשלוט בזמן, לעצב אותו, לגלות בתוך הסוף הבטחה חדשה.

הגיבור הילד בספר "יקיצה" של ניר ברעם (עם עובד, 2018) חווה את העולם כמקום שבו "אין גבולות ואין מחיצות, אתה מתעורר בבוקר והתודעה שלך בשעטה מתמדת בין תמונות עבר והווה, והכל באותו מרחב" ו"כל האירועים מכל הזמנים צווחים ביחד". אמו של הגיבור חולה בסרטן ודועכת לאט לאט. אביו עסוק, ביתו ריק, וגם בבית הספר הוא לא מוצא מקום. כנגד החיים הללו הוא ממציא לו סיפורים על חיים אחרים, בבתים חמים עם משפחות מאמצות וחברים מדומיינים. מקום מרכזי בתוך הסיפורים הללו תופסים סיפורי מלחמה שהוא וחברו מנהלים עם ילדי השכנים. לסיפורים הללו, אומר המספר, "יש יסוד מאלחש, אם הדברים יידרדרו לאסון יהיה אפשר לקטוע את קו העלילה הזה ולחזור לחיים הרגילים".

הבעיה היא שהניסיון הזה לארגן את החיים למען מטרה או כנגד אויב ברור אפשרי היה רק כשהם היו עוד ילדים, "אתה באמת מאמין שאפשר למשש את העולם הזה לכמה עלילות, לכמה דמויות?" שואל אחד מהם. מתברר שלא. האפשרות לחיות בתוך הסיפורים נסגרת כשהם גדלים. במקומה נותרו שתי אפשרויות אחרות: השיגעון והכתיבה. חברו של הגיבור "בוחר" באפשרות הראשונה, הוא עצמו בוחר בשנייה והיא שמצילה אותו. הספר שהוא כותב מספר על הפחד של הילד להיתקע ב"חיים שלא מתפצלות מהן אפשרויות אחרות" אבל תוך כך הוא מייצר מחדש במלים את אותן אפשרויות.

אשכול נבו, בספרו "הראיון האחרון" (כנרת זמורה, 2018), לא מנסה לתאר את אותה מציאות של כאוס; מלכתחילה הוא מחפש את המפלט של הבדיה. אבל המפלט הזה הוא רעוע כי לא די ברור מה בדוי בו ומה אמיתי, מה מושתת על עובדות מוצקות ומה על עובדות מזויפות. הסופר הוא לכאורה הסופר הביוגרפי, אשכול נבו, ופרטים רבים ומוכרים מעידים על כך, אבל מה ביוגרפי בספר שלו ומה מומצא קשה לדעת, כי הסופר הזה ממציא את חייו לכל אורך הספר.

לכאורה מדובר בדוקומנט: אוסף של תשובות לשאלות אינטרנטיות מוכרות שכל סופר מקבל מדי פעם, אבל התשובות הדוקומנטריות נהפכות לסיפורים מומצאים: בכנס בחוץ לארץ מקיים הסופר יחסים עם עיתונאית שמראיינת אותו, כשהוא חוזר הביתה הוא מספר על כך לאשתו וכתוצאה מכך מתערערים נישואיו. לכאורה זהו סיפור אמיתי או אולי אפילו דוקומנטרי, אבל בהמשך, כשהסופר מודה בפני אשתו שהמציא את הסיפור הזה כדי לזכות לתשומת לבה, כבר לא ברור איפה היתה האמת ומה היתה ההמצאה.

סיפור הנישואין המעורערים של בני הזוג חוזר לאורך הספר ועל כן נראה אמין, אבל האמינות הזאת מתגלה כמפוקפקת כששוב ושוב הוא מוצג כסיפור שהומצא על ידי סופר שאינו מבחין בין אמת לבין ספרות: בתשובה לאחת השאלות הוא מדמיין את הסיפור שיכתוב בנו כשיהיה גדול, על חיי הנישואין של הוריו. מכיוון שסיפור הנישואין הללו תואר כבר בפרקים קודמים כסיפור אוטוביוגרפי ומכיוון שהמספר מזוהה לאורך הספר עם הסופר, ומכיוון שהוא מאמץ באופן כל כך משכנע את המעקב של הילד אחר הנישואין המתפוררים הללו, הסיפור שלא היה, שעדיין לא נכתב כלל וכנראה גם לא ייכתב אף פעם, נראה כדבר מה דוקומנטרי, ביוגרפי. אבל האם סיפור שמתאר משהו שיתרחש בעתיד מדומיין יכול להיות תיעוד אמין של עבר אמיתי?

גם במקרים אחרים הספר לא מתאר את מה שקרה, גם לא את מה שהיה רק דמיון, אלא את מה שנניח קרה או יכול היה לקרות. "נניח שהייתי כותב על כוכב אחר", עונה הסופר לאחת השאלות, ונניח שהיתה שם מחתרת "ונניח ששלטונות הכוכב היו רודפים את אנשי המחתרת הזאת... ונניח... שהמחתרת היתה נחשפת... מה זה משנה, בכל מקרה היה יוצא שכתבתי שוב על אהבה בלתי אפשרית". הסיפור הזה הוא לא סיפור, זו היתה בסך הכל תשובה מנומקת היטב לשאלה עיתונאית, והיא מתייחסת לא למה שהתרחש אלא למה ש"נניח" התרחש. ובכל זאת התשובה הזאת של מה ש"נניח" היה נפרשת באופן כל כך מוחשי ומתקשרת כל כך חזק לביוגרפיה של המספר, שהוא ספק גם הסופר, עד שלא ברור כלל מה בקטע הזה מופרך לחלוטין ומה אמיתי.

הספר "הראיון האחרון" מתקשה להבחין בין דוקומנט לפיקציה ובין אמת להמצאה ומטיל ספק בכל מה שסופר בו ובאפשרות לספר אותו. כמו "יקיצה" הוא מכיר בכך שאי אפשר לסדר, למיין או לארגן את המציאות; אבל שלא כמו "יקיצה", הוא בוחר לברוח ממנה אל מציאות ספרותית בדויה, הכישלון שלו הצלחתו.

בספרו של אורין מוריס "לרגל עבור מקום אחר" (דביר, 2016) לא קיים סיפור וגם לא קיימת מסגרת, כאן הכאוס שולט. אירועים עולים על גדותיהם, לא מתחברים לשום עלילה, לפעמים מתפצלים בין מספרים שונים, לפעמים מוטלים בספק ולפעמים סותרים זה את זה. ברגעים מסוימים הסופר מבקש את העזרה של הקוראים שלו כדי שישלימו את הסיפור בכל דרך שירצו, ובכל מקרה הוא מודה שאין לו סיפור, רק אוסף של פרטים שלא נארגו זה לזה. כך שבעצם מדובר כאן בסיפורים על חוסר האפשרות לספר סיפורים.

המספר קיבל כתב יד של אדם שהתאבד. הוא קורא אותו ותוך כך מתקן אותו, ותוך כדי תיקון מכניס לתוכו את סיפור החיים שלו עצמו. כך הקורא לא יודע מי חי במציאות המסופרת ומי מתבונן בה מרחוק, מי הוא זה שמצא את כתב היד וערך אותו ומי הוא זה שכתב אותו. הזהויות של השניים מתערבבות זו עם זו וגם עם זהויות אחרות בספר, וקשה לדעת מי הוא מי ומי מספר מה. סופר בלשים שומע סיפורים מקבצן ברחוב מנדלי ומבחור אתיופי, ובאמצע יש רצח שלא ברורה סיבתו; אדם מחליט שהוא נושא את מותו בחיים ולכן הולך לביטוח לאומי כדי לבטל את רישומו כאדם, כאחד שקיים, ולהפסיק לשלם את דמי הביטוח; אמו של מחבר כתב היד כותבת לו מכתב שבו היא מאיימת עליו שאם ספרו יתפרסם היא תנתק אתו את היחסים, ובמכתב דחייה מהוצאת הספרים של ידיעות אחרונות נכתב שהספר, זה שאנחנו קוראים בו ברגע זה, הוא בוסרי ועדיין לא ראוי לפרסום.

אכן, זהו ספר שמרים ידיים. במקום לספר סיפור הוא מספר את כל מה שלא יכול להיכנס אליו, הוא מסרב להיכלא ברצף עלילתי אחד ולוותר על כל האפשרויות שנותרו בחוץ, אלה שלא הוגשמו ולא יוגשמו. הכאוס, אם כן, הוא לא הבעיה שלו אלא הנושא שלו — המבט שלו אל מציאות שאת הסתירות והפרדוקסים שבה אי אפשר לפתור באמצעות סיפור אחד ברור ומסודר ברצף לינארי, סיבתי, נכון.

את ספרו של עילי ראונר "בשבח המלחמה" (דביר, 2019) הגדירה הביקורת כרומאן תקופה, אבל עדיף היה לקרוא לו אנטי־רומאן של תקופה, מכיוון שהוא לא מתאר את התקופה עצמה אלא את מה שמניע אותה: סתירות ללא פתרון, העדר קרקע יציבה של אמת אחת ברורה ומלחמת הכל בכל על האמת הזאת שאיננה. הספר מתחיל בתיאור של מורה שמסתובבת ברחובות תל אביב ונערים שעוקבים אחריה, מופיעים ונעלמים, אולי גם רודפים אחריה או שאולי נדמה לה, אולי זאת רק הזיה. בפרק השני של הספר עברנו ממשהו שהיה ספק הזיה ספק פנטסיה למעין ריאליזם. מנהלת בית הספר מגיעה לביתה של המורה כדי לבדוק מה קרה לה ורואה את אותם נערים ומרגישה שגם אחריה הם רודפים. עכשיו אנחנו לא יודעים אם ההזיה הזאת היא פרטית או שזו הזיה קולקטיבית, מידבקת, או שאולי זו המציאות עצמה שנראית כמו הזיה ומתנהגת כמו הזיה. זהו, אי אפשר לצאת מכאן, נלכדנו. אבל איפה בדיוק? בראש של המורה? בראש של המנהלת? בראש שלנו? או בראש של הסופר?

לא רק האירועים מבולבלים כאן, גם הגיאוגרפיה וההיסטוריה מבולבלות. לכאורה הכל מוכר, הרחובות שבהם מסתובבת הגיבורה הם הרחובות של תל אביב, שנפרשים כבמפה מדויקת, שינקין, כיכר מסריק, קפה תמר. גם ההיסטוריה היא ההיסטוריה הקרובה, המוכרת — מלחמת צוק איתן. אבל הכל מוכר וגם לא מוכר. האם הנערים הרודפים אחרי המורה הם נערי הגבעות או שהם ילדים נורמטיביים שמשגעים קצת את המורים? האם זה ספר ריאליסטי על התקופה או חזון דיסטופי סוריאליסטי על העתיד שבינתיים מתרחש רק בתודעה מטורפת, חולנית? וכל זה נהפך לעוד פחות מובן כשגם הניגוד בין הרודף והנרדף מיטשטש. אולי הנערים באמת רודפים אחר המורה, אבל אולי לא, אולי היא רוצה שירדפו אחריה כי היא רוצה להיענש, אולי היא מגלמת איזו אשמה של השמאל הישראלי כפי שתיארה זאת הביקורת, ואולי לא, אולי קשר אלגורי כל כך ישיר לא קיים בספר הזה.

אבל "בשבח המלחמה" לא מדבר רק על הכאוס אלא אומר לנו עוד משהו — שאם אי אפשר להגיע אל האמת האחת או אל העובדות הנכונות, אפשר לתת לאמיתות ולעובדות להתמודד זו עם זו, להתנגש זו בזו וגם לנהל דיאלוג זו עם זו. הדיאלוג הוא לא אמיתי, הוא מתרחש רק בראשה החולה של המורה. אבל שם, בראשה, כל הקולות, של הימין והשמאל ושל הפלסטינים והיהודים, מהדהדים זה בתוך זה. שם מתקיימת האפשרות לחוות את החוויה הפלסטינית דרך החוויה הישראלית ולעבור מהתודעה של הנרדף אל התודעה של הרודף. האפשרות הזאת של דיאלוג סמוי מעבר לדיאלוג שהתפרק מתרחשת גם בגיאוגרפיות של תל אביב ועזה, שגולשות זו לתוך זו. המורה הולכת ברחובות תל אביב לכיוון צומת מעריב והשוק הסיטונאי ולפתע להקת מטוסים מגיחה ומסתחררת מעל הראשים והיא כמעט מועדת, נצמדת אל חומה חשופה ונדבקת אל תחנת אוטובוס ברחוב אל ג'אלה, איפה היא בדיוק? איך הגיעה לרחוב אל ג'אלה ואיך עברה משם לרחוב רסאן כנפאני? היא פונה שמאלה, מדרימה מאימת ההפגזות, חוצה כמה רחובות ואז האדמה רועדת והנה אנחנו שוב ברחוב החשמונאים, ומעל בניין חברת החשמל, בסביבות קניון עזריאלי פורצת שריפה. האם חזרנו לעזה? האם אנחנו עדיין בתל אביב? שום דבר לא ברור. ובכל זאת דבר אחד אנחנו יודעים היטב — שיש מקום שבו הישראלי והפלסטיני יכולים להיפגש. אמנם המפגש הזה מתרחש בתוך תודעה הזויה ומסתיים במשפט "אנחנו הדממה המופנמת של החורבן", ובכל זאת הוא קיים.

האפשרות הזאת, שקיימת גם בספרים האחרים שנותחו כאן, לא משקפת מציאות פוסט מודרנית שבתוכה אין אמת והכל יחסי, אלא להפך, היא נוצרת במציאות שבה יש יותר מדי אמיתות ומתוכן אי אפשר לדלות את האמת האמיתית. כמו הספרות הפוסט־מודרנית הספרים הללו מסרבים לסדר, למיין ולארגן את המציאות המתוארת על ידם ובוחרים לקבל את האי סדר ולשקף אותו. כמו אותה ספרות פוסט־מודרניסטית הם מסרבים לחפש את האוטופיה שהמודרניזם האמין בה. הם גם לא מחפשים מהות נצחית או עומק נסתר. ובכל זאת הם לא מוותרים על מעין מיני־אוטופיה, על הדיאלוג שיכול להיווצר בין העמדות המנוגדות. הוא קיים בהדהוד של הזמנים זה בתוך זה ב"יקיצה", בתודעות שחודרות זו לתוך זו ב"לרגל עבור מקום אחר", או באופן שבו תרבות אחת מתוארת דרך הדמיון והזיכרון של תרבות אחרת ב"בשבח המלחמה". הדיאלוג הזה לא מתקיים במציאות אלא בסיפורים מומצאים, בדמיון ובבדיון, זה של הסופר וזה של גיבוריו. הוא מתקיים בינתיים רק בדיאלוג שבין הכותב לקוראיו, רק בספרות, אבל הוא מסמן אפשרות שגם אם אינה מתגשמת אולי תתגשם בספרים אחרים בתודעות של גיבורים אחרים.