לקרוא כדי לא לאבד את האמונה בחיי נצח

פורסם בהארץ ב-20 באפריל 2021

---

את אי־אפשרותם של חיי הנצח גיליתי כבר בגיל ארבע. כאשר כל פעם שאמי עזבה אותי כדי ללכת לעבודה או לקניות או אפילו לשירותים הייתי בטוחה שהיא עוזבת אותי לתמיד ולא תחזור לעולם. ובכל זאת במשך חייה הארוכים התרגלתי לרעיון שלא כל כך מהר היא תעזוב. וכשהיא הגיעה לגיל 90, בריאה וצלולה ועדיין עובדת, שיחקתי עם האפשרות שזה כבר לא יקרה לעולם. לכן, כשהיא היתה בת 100 שאלתי את הרופא הטוב שלה ד"ר פסברג אם הוא יודע משהו על חיי נצח, ובגיל 101, כשעדיין היתה בריאה וצלולה נתתי לו את התשובה: התשובה לחיי נצח נמצאת מול עיניו.

עברה עוד שנה וכשהיא הגיעה לגיל 102 חשבתי שכן, זה קורה לכולם, אבל לה זה לא יקרה, היא כבר עברה את הגיל. לכן כל כך התאכזבתי כשיום אחד היא הפסיקה לנשום, ובכל זאת, שמרתי לעצמי את האפשרות לאבד את האמונה הזאת בחיי נצח שוב ושוב — למשל, בכל פעם שכתבתי ספר והוא נגמר.

"אני גר כעת בספר ישן, אני גר כעת בסביבה הנכונה", כתב חיים גורי כשהיה קרוב למותו, כשנע כבר "כצל עובר" בדרכו "אל המלכות העתידה תמיד לבוא". ומה עושה מי שנע כמוהו אל "המלכות העתידה תמיד לבוא" ולא יכול למצוא מקלט בספר ישן כי הספר כבר סגור, נגמר ונחתם? אפילו להחזיר אליו את מה שהוצא ממנו ונגנז כבר אי־אפשר, הגיבורים כבר מתו, המשפטים דהו, אי־אפשר להיכנס לשם יותר. אפילו לא בעזרת הזיכרון או הקוראים שכבר דיפדפו ועזבו ועברו הלאה. אפשר כמובן להתחיל לכתוב ספר חדש, אבל בשביל מה? מה עושים בינתיים? אולי קוראים ספרים של אחרים. עוד ספר ועוד ספר, קצת משתעממת, קצת מדלגת, עד שאני מוצאת שלושה ספרים של שלושה אנשים שסיימו לכתוב ספר או להוציא ספר ומחפשים מה לעשות ומנסים לכתוב שוב, ולא מצליחים ומחליטים לעשות משהו אחר — לקרוא. בספרים הללו אני רוצה להישאר, אולי להשתלב, לעזור מהצד בתור קוראת, לעבור מגוף ראשון לשלישי, להכניס רעיונות לפיהם של הגיבורים או להוסיף מלים משלי. "קריאה יוצרת" קוראים לזה, או "בגידה יוצרת".

אני מתחילה בספרו של אנריקה וילה מטאס, "תמונה דבלינאית" (הוצאת רימונים, 2011, תירגם איתי רון). הגיבור של הספר הוא מו"ל שיצא לפנסיה והוא מרגיש שהמוות מתקרב אליו מתוך האופק ושהאופק הזה מתחיל ונגמר בכורסתו. לכתוב הוא לא יכול, הוא לא סופר. להוציא ספרים הוא לא יכול כי הוא סגר את ההוצאה שלו. מה נותר לו לעשות? אני עוצרת, מנסה לדמיין אותו, בעיקר בבוקר, כשהיום הארוך שמחכה לו נוחת עליו, הוא פוקח עין אחת, עוצם אותה, פוקח אותה, ואז טראח! החיים, או מה שנשאר מהם אחרי שהכל נסגר. ואני ממשיכה לקרוא: הוא לא מוותר, ויום אחד מחליט לנסוע לדבלין, לכאורה כדי לחגוג את סוף עידן הדפוס ובעצם כדי לחפש את הסופר, המחבר, שבתוך ספריו יוכל לחיות. הסופר הזה יהיה ג'יימס ג'ויס ואתר החיפוש — דבלין. שם, ברחובותיה, הוא יסתובב, יפגוש את הדמויות המרכזיות בספר "יוליסס", וגם את דמויות המשנה, יחווה את האירועים שחוו וברגע מסוים אפילו ייתקל בג'ויס עצמו. שם הוא יפגוש גם את סמואל בקט, יוצא מתוך הביוגרפיה שלו, עם הדיכאון, הטיפולים הפסיכיאטריים, הכדורים, ובסוף, עם הספרים שכתב על אותו דיכאון, היעדר תקווה ומוות ("מחכים לגודו", "סוף משחק", "מרפי").

"העולם משעמם", חושב הגיבור הזה, "אם סופר טוב לא מספר אותו", לאט־לאט הוא דוהה, חולף ולא משאיר עקבות. בדבלין הוא מצליח לחיות בעולם אחר, לא דהוי ולא חולף, זה עולם שנברא על־ידי סופר, אבל לקראת סוף הקריאה מתברר שהספר שיהפוך את חייו לחיי נצח הוא לא יוליסס של ג'ויס אלא "תמונה דבלינאית". אם באמת הספר הזה יזכה את הסופר שלו בחיי נצח? כנראה שלא. את זה הרי יודע כל מי שכותב: חיי הנצח נמצאים רק ברגע החולף הזה שבו חיברת שני משפטים זה לזה והצלחת לברוא מהם בן אדם. רגע לאחר מכן, הם יתפוגגו.

וכך הסביר את זה ג'וליאן בארנס בספרו "אין מה לפחד" (הוצאת זמורה ביתן דביר, 2010, תירגמה שרה ריפין): "הספרות לא מקנה חיי נצח, תחילה חדלים להדפיס אותך, אחר כך אולי איזו דחייה מהוצאה חדשה. במשך הזמן הוצאות הספרים שוכחות, העניין האקדמי משתנה, ההתפתחות נעה הלאה, ואז בשלב מסוים יהיה גם קורא אחרון... ואז הקורא הזה ימות".

אבל למה לחכות לאותו קורא אחרון? הסופר הרי כבר ימות לפניו וגם ספרו. ומה נשאר? עוד ימים, עוד דפים, בסוף המלה האחרונה — וכלום. על זה הוא מדבר בספר, שפותח בשאלה למה לכתוב ספרים: "בן אדם כותב ספר, עד שהוא גומר 75 מיליון הספיקו למות, בין הגשת הספר למו"ל ועד להופעתו 75 נוספים כבר מתו", אז מה הטעם? ובכל זאת הוא מנסה להתנחם, "המוות מוחלט ואלוהים הוא אשליה ואף על פי כן זה מזלנו. הרוב העצום של בני אדם פוטנציאליים אפילו לא זוכים להיוולד ומניינם גדול יותר מכל גרגרי החול בכל מדבריות ערב. למרות הסיכויים המהממים האלה אתה ואני, הסתמיים ביותר, הננו כאן. אכן נחמה דלה ביותר".

אולי אין טעם לכתוב, כך מניח כותב הספר הזה, אבל יש לפחות טעם לקרוא, והוא קורא ומדווח: "אני פוחד מהגוף הדולף ומהמוח המתרופף, מהגורל של ראוול, של לא לדעת מי הייתי ומה עשיתי". כך כתב ארתור קסטלר, שבגיל 77 בחר להפסיק את חייו. ההוגה הרנסנסי הצרפתי מישל דה מונטיין לעומתו, כך מספר לנו בארנס, קיווה שהמוות יבוא לביקור הסופי שלו כשהוא יהיה באמצע עשיית משהו רגיל, למשל לשתול את הכרובים בגינה שלו. אבל הוא לא מת כששתל כרובים אלא במיטתו, בזמן שבחדר השני שרו מיסה נוצרית. מוות מוזר למי שהכנסייה החרימה את ספריו, כך מסכם זאת בארנס. ויש עוד דוגמאות: מה אמר הפילוסוף הצרפתי וולטר על המוות, מה אמר פרידריך הגל לפני מותו, או המשוררת אמילי דיקינסון ("אני חייבת להיכנס, הערפל עולה"). ואני חושבת ושואלת: מדוע כל האנשים שאני אהבתי לא אמרו כלום לפני מותם. אמא שלי היתה שקועה בלהכניס את האוויר לריאות, אבא שלי פשוט הפסיק לנשום, ועמוס, בן הזוג שלי, בהה בי כאילו רוצה להגיד משהו ופתאום כבר לא היה ולא רצה כלום, ואפילו את עיניו לא טרח לעצום.

ספרו של בארנס מורכב מסיפורים וציטוטים, בחלקם משעשעים יותר ובחלקם משעשעים פחות, אבל מה שמעניין יותר מהציטוטים והסיפורים עצמם הוא האופן שבו הם זורמים זה מתוך זה ומאירים זה את זה ומובילים מהספר הזה אל ספרים אחרים, ומראשו של הסופר אל ראשם של אחרים שמחפשים את מה שהוא מחפש וכמוהו לא מוצאים: איך להתגבר על המוות באמצעות המוסיקה והאמנות והספרות, וכמה קצרה הדרך משם אל האמונה באלוהים ואל הספק באמונה הזאת.

"אני לא מאמין באלוהים אבל הוא חסר לי", אומר הסופר, וממקום רחוק, מתוך ספר אחר, מספר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין סיפור משלו. הוא טייל עם ילדים ביער, הם עסקו בזיהוי צמחים ואבנים, וברגע מסוים הילדים נתקפו פחד והוא היה צריך להרגיע אותם. הוא עבר מאחד לשני ואמר בשקט: "אתה מפחד, עליך רק לחשוב על אלוהים, זה לא מזיק, אלוהים שלא קיים לפחות יגן עליכם מרוחות ושדוני יער שלא קיימים". וגם הפילוסוף ברטרנד ראסל מצטרף לשיחה. שואלים אותו מה הוא יגיד אם אחרי חיים שלמים של הטפה לאתיאיזם יתברר שהוא טעה. התשובה שלו היא, "אני אגש אליו ואומר לו: לא נתת לנו מספיק ראיות".

ועדיין, ג'וליאן בארנס לא מוותר ואת האלוהים שאינו קיים בשמים הוא ממשיך לחפש ביופי הנשגב של הציור והמוסיקה והספרות. לכן ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שגופו יילך וידעך הוא מבקש לשמוע שלוש יצירות: את המגניפיקט של באך, הרקוויאם של מוצרט ו"סטאבט מאטר" של פרגולזי. מעניין שאלו הן בדיוק היצירות שאני הייתי רוצה לשמוע באותם רגעים. ואכן, ברגעים דומים שמעתי אותן, למשל אחרי שהכלבה נומה מתה. זה היה במכונית שבה נסענו לבית החולים כדי להציל אותה, רגע היא עוד היתה אתנו, מביטה בנו בתחנונים, בטוחה שאנחנו יכולות לעזור לה, וברגע הבא המבט שלה התרוקן לגמרי. שתי עיניה נהפכו לשני חורים פעורים, ריקים. היה ברור שמשהו שהיה בעיניים הללו פרח מהן, ואם זו לא היתה הנשמה, מה זה היה?

בדרך חזרה מבית החולים, כשהכלבה שכבה קרה, עטופה בשקית פלסטיק בזרועותיה של בתי רונה, אני הכנסתי את הדיסק של "סטאבט מאטר" למערכת והקשבנו. היא היתה הכלבה של רונה. היא בלעה רעל במחסנים של הבימה בזמן שרונה היתה בהופעה. כל הדרך לבית החולים רונה דיברה אליה, ביקשה שתישאר ובכתה. עכשיו, כשאנחנו מתקרבות לגן מאיר, שם נקבור אותה, האם הקדושה היא שבוכה על בנה הצלוב והמקהלה של פרגולזי מלווה אותה, "רונה, את בסדר?" מבט חטוף לאחור, הכלבה בזרועותיה והיא נראית כאילו היא מערסלת אותה, כאילו הכלבה עוד חיה.

הסופר הצרפתי עמנואל קארר מתאר בספרו "המלכות" (הוצאת בבל, 2020, תירגם ניר רצ'קובסקי) איך הקדוש שמעון מערסל את התינוק יוחנן ומברך אותו, והתיאור הזה מתחבר לקנטטה השמימית שהלחין באך, והיא, כך כותב קארר, מערסלת את יפי נפשנו. נומה היתה אמנם כלבה, אבל היתה לה נשמה של אדם ואנחנו אהבנו אותה.

כמו בשני הספרים האחרים, גם ספרו של קארר מתחיל ברגע שהספרות השתתקה והסופר, שמזה שלוש שנים לא הצליח לכתוב כלום, נמצא במשבר, מרגיש חסר אונים, נידון לשקיעה ארוכה ומדכאת, בטוח שלעולם לא יצליח לכתוב יותר רומאן והרי הכתיבה היא הסיבה היחידה לקיומו, נדמה לו שכבר אין בו "מוסיקה להרקיד את החיים", שלפניו רק "מרחבי השממה של קהות החושים", והוא שואל את עצמו: "מה אני עושה כאן?" ושואל גם, "מה זה אני ומה זה כאן?" את התשובה לשאלה הזאת הוא מוצא בדת: אני נמצא בעולם הזה כדי לגלות את היציאה ממנו. זו התשובה גם אם הוא לא לגמרי בטוח בה: "כל הקיץ ייגעתי לשכנע את עצמי, שאם אקיש מספיק יפתחו לי, בלי להיות בטוח שאני רוצה להיכנס".

ובכל זאת פתחו לו כנראה, וכמה זמן היתה לו "תקופה דתית" שממנה השתחרר ובעקבותיה, לאחר שנים, הוא כותב את ספרו "המלכות". בספר זה הוא חוזר אל סיפורי השליחים בברית החדשה, מנתח אותם כאדם חילוני ומנסה לחשוף את "מנגנון היצירה הספרותית" שמפעיל אותם. זהו מנגנון של "טרגדיה עם סוף טוב" או של "אמת המחוזקת על ידי היופי". זהו גם המנגנון של המוסיקה שדרך קנטטה של באך ובעקבות הקריאה על לידתו של יוחנן מערסלת עכשיו את נפשו. בשלב זה הוא כבר אינו אדם מאמין, הוא עזב את אלוהים, ובכל זאת כך הוא מנסח את חוסר האמונה שלו: "אני עוזב אותך אלוהי ואתה אל תעזבני".

"אפשר לומר שחזרתי בתשובה כי הייתי בייאוש", כך הוא הבין את חייו באותה תקופה דתית, "אבל אפשר להאמין שאלוהים נתן לי את הייאוש כדי לחזור בתשובה". אפשר גם לומר שהוא ויתר על הספרות ובחר בדת, ולאחר שנים, הוא כותב ספר שבו הוא מגלה עד כמה הדת שבה האמין בנויה כספרות וגם כמוסיקה והכל שוב מתאחד, הדת, האלוהים, המוסיקה, זהו המקום שכולם מחפשים במסע הזה וגם אני, שמצטרפת אליו מרחוק וקוראת ומתעקשת להתערב בשיחה ולהוסיף לה סיפור משלי:

כשהייתי בת שמונה גיליתי את אלוהים והחלטתי להאמין בו, וכיוון שהטקסט הדתי היחידי שדרכו יכולתי ליצור אתו קשר היה התנ"ך שאותו למדנו בבית ספר, כל ערב, לפני השינה, הייתי מדקלמת לו את שירת הים: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". אמנם בבית הציוני־סוציאליסטי שבו גדלתי לא היה קל להיות דתית, אבל הצלחתי לדבוק באמונתי כי ידעתי שגיבור חלומותי, בנימין זאב הרצל, גם הוא דתי, עובדה, הרי יש לו זקן. לכן, ביום שבו אבא שלי הסביר לי שלזקן של הרצל אין שום משמעות דתית, איבדתי את האמונה. רק יותר מאוחר, ולאט־לאט, גיליתי שאלוהים שאינו קיים יכול להתגלות לפעמים בספרות, במוסיקה, גם בציור. זה מה שמגלה גם ג'וליאן בארנס.