להיאבק עד הסוף

פורסם במוסף ספרות של ידיעות אחרונות

---

את ספרו של ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות קראתי לפני כשישים שנה, בתקופה שבה נראה שזוועות העבר לא יחזרו יותר ולכן לא היה קשה לשקוע בספר שמתאר אותן באופן כל כך מדויק. באותו זמן קראתי גם את הזהו אדם? של פרימו לוי, את הזר והדבר של אלבר קאמי ואת יום בחייו של איוואן דניסוביץ' של אלכסנדר סולז'ניצין. כלומר ביליתי הרבה במחנות ריכוז, בתי כלא, מגפות וגולאגים, במקומות שבהם אין זכרונות של בית אבוד ואין תקווה לארץ חדשה. יש רק חיים חשופים, בשטח הפקר, בלי מגע אנושי, בלי חלומות, בלי תוכניות.

אי אפשר להשוות את מחנות הריכוז עם בתי כלא וגולאגים ובכל זאת קראתי בספרים ההם ושאלתי את עצמי איך שורדים שם, במקומות ההם, עם כל ההבדלים ביניהם, וכל אחד מהספרים נתן לי תשובה אחרת. התשובה של ויקטור פרנקל הייתה פשוטה: אפשר ליטול מהאדם את הכל מלבד את אפשרות הבחירה. גם בתוך התהום, גם במחנה ריכוז, אפשר שלא לאבד את הכוח להחליט איך יראו החיים, כי זהו מותר האדם.

התשובה של קאמי בתקופה שבה כתב את הזר הייתה הפוכה ונראתה לי אז מרתקת יותר: כל המאבקים חסרי תכלית, גזר הדין כבר הוכרע ואין שום אפשרות בחירה. אם אתה חי "כעיוור שרוצה לראות ויודע שאין קץ ללילה", אם כל מה שתעשה לא ישנה דבר, אין לך אלא לקבל ולהשלים, לא לשקוע באשליות ולא לחיות בשקר. הגיבור שלו שנידון למוות יושב בכלא ומחכה לגזר הדין. כמו שוכני המחנות אצל פרנקל הוא חצה את השערים שהבאים בהם מאבדים כל תקווה. אבל דווקא שם הוא מבין שכל חייו התנהלו בכלא כזה, ושהמצב של חיים ללא תקווה הוא מצב קיומי וצריך להשלים איתו. "אני בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב," הוא אומר לכומר שבא לבקר אותו, "זה כל מה שיש לי, אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת. חייתי חיים כאלה ויכולתי לחיות חיים אחרים, עשיתי כך ולא עשיתי כך," ו"אני יודע היטב למה. מעמקי עתידי עלה אליי במשך כל החיים האבסורדיים שחייתי משב אפל... והמשב הזה מחה בדרכו את כל ההבדלים שהוצעו לפני אז."

גם איוואן דניסוביץ', גיבורו של סולז'ניצין שחי בגולאג ללא עתיד וללא תקווה, מקבל את גזר הדין וחי בהשלמה, מיום ליום, עם המעט שניתן לו. לכל יום שבו הצליח לשרוד, להשיג עוד מנת מרק ולהימנע ממכות, הוא קורא יום גדול.

מחנה ריכוז, כלא, גולאג. הגיבורים הללו חיים כולם על קו הקץ, אבל משם בוחרים בחירות שונות. לפני שנים, כשקראתי את הספרים הללו בפעם הראשונה, אהבתי את הבחירה של קאמי להשלים עם השתיקה חסרת ההיגיון של העולם ולא לתת לגיבור שלו לשקוע בחלומות או באמונות שווא. קסם לי אז הייאוש של הגיבור הזה וגם של סיזיפוס, גיבור אחר של קאמי, שמטפס ללא תכלית אל ראש ההר. קסמה לי גם ההסתפקות במועט אצל סולז'ניצין. היום, כשהעבר מאיים לחזור על עצמו, אני מעדיפה דווקא את ההצעה של ויקטור פרנקל: להתגבר על הייאוש, להתעקש למצוא תכלית בחוסר התכלית, להיאחז בזכרונות של אישה אהובה או ברגעים של התפעמות משקיעת שמש, לחלום על אפשרויות שעוד לא נסגרו, לא לוותר.

ובמילים של אלבר קאמי בספר אחר שלו, האדם המורד: "אני צועק שאיני מאמין בכלום והכל אבסורדי, אלא שאני לא יכול לפקפק בצעקתי וראוי שאאמין לפחות במחאתי." לכן רייה, גיבור ספרו הדבר, עובר מבית לבית כדי לרפא את תושבי אוראן מהמחלה על אף שהוא יודע שלמחלה הזאת אין מרפא. כל המאבקים חסרי תכלית, גזר הדין כבר הוכרע ובכל זאת רייה לא מוותר וממשיך להיאבק.

כמו פרימו לוי, שנמצא במחנה הריכוז ויודע היטב ש"הכל כאן הבל חוץ מהרעב, הגשם והקור שמסביב", ומודה בעובדות: "לא נשוב לעולם... נסענו לכאן בקרונות חתומים... איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת, אנחנו לא נחזור." ובכל אופן, מתוך תוכה של התופת, מול גופתו המיטלטלת באוויר של מורד שהוצא להורג, הוא מגלה את האפשרות להיות אדם, למות כאדם, לשאת מחדש את צלם האנוש.

ואת האפשרות הזאת אני מאמצת. בשם השמש השוקעת כרגע, כשאני כותבת את המאמר הזה, בשם אנשים שאני אוהבת, אלה החיים ואלה שכבר מתו, בשם כמה חלומות שכנראה כבר לא יתגשמו, ולמען מעט השנים שנותרו לחיות. להיאבק עד הסוף. לא לוותר.