זאת ההיסטוריה שהסתירו מאתנו

פורסם בהארץ ב-31 באוקטובר 2023

---

האם צלילה אל העבר יכולה לעזור לנו לקלוט את שקרה למשפחת קדם? אבא, אמא, שתי ילדות, אחת מחזיקה תפוז ביד, כולם עדיין מחייכים למצלמה אבל כבר אינם. משפחה מתה. ואיך העבר יכול לעזור לי להבין את הבת שכתבה לאמא שלה, "כדורים דוקרים לי בראש", "יש כאן מאות מחבלים", ואת האמא שהתעקשה, "תדברי אתי. תכתבי. תצלמי איפה את", והמשיכה להתעקש גם כשהבת כתבה, "הם הורגים את כולם", וגם אחרי הסוף לא ויתרה, "אני ידעתי שהיא תשרוד, אני מכירה אותה, אני באמת סמכתי עליה".

ובכל זאת, בעזרת מחשב, גיבורה מדומיינת, גוגל ומדף ספרי ההיסטוריה שלי אני נעה לאחור, מתקדמת לאט־לאט נגד שטף הזמן, דרך מקומות ומשטרים ושנים, חולפת על 1939 ו-1933 בגרמניה, לרגע שוקלת אם להיעצר בשנות ה-20 ברפובליקת ויימאר אבל מעדיפה שלא, עוד מעט היטלר עולה כאן לשלטון, אז הלאה לאחור, אולי להתעכב בתור הזהב בספרד אבל לא, כי גם כאן עוד מעט הכל יתהפך, הנוצרים יכבשו את הארץ ויביאו אתם את האינקוויזיציה והגירוש.

אם כך עוד הלאה, רחוק יותר, לקחת את הזמן קצת צפונה באירופה, קצת דרומה, ועכשיו מזרחה ולאחור, והנה הגעתי לעיר העתיקה ירושלים בתקופת הבית השני. זה המקום לנחות בו, בתוך החומות, ליד בית המקדש, לשם אני מכוונת, אבל תועה בדרך ונוחתת דווקא בשנת 70 לספירה, בדיוק בזמן שבעיר הזאת מתרחשת ה"גדולה במלחמות ימינו" כפי שהגדיר אותה יוסף בן מתתיהו.

העיר עולה בלהבות, הר הבית בוער, ועכשיו לברוח מכאן, גם אם ארצה, כבר אי־אפשר. לכן הגיבורה המדומיינת שלי, שקוראים לה כנראה שרה, יושבת לבד בתוך בור מים רדודים שהיה פעם ביתה ומחכה למי שהוא עכשיו בעלה.

לא מזמן הוא יצא מהבית בדרכו לשוק כדי לקנות כמה מצרכים דחופים במעט הכסף שנשאר להם. הוא צריך להגיע כל רגע והיא עדיין לא יודעת שהוא לא יחזור. כי מה שקרה זה שהוא עבר את חומות העיר ובשכונה צדדית חמישה בחורים, אלה שנקראו אז הבריונים, ולאחר יותר מאלפיים שנה הקנאים הצעירים, התנפלו עליו והכו אותו מכות רצח. אבל גם אם היה שורד הרי הסיכוי שלו להישאר בחיים היה נשאר קלוש כי בינתיים הקנאים שרפו את המזון ששמור היה באסמים. העיר מורעבת והחיילים הרומאים עטופים בשריונים וקסדות נמצאים בדרך עם טיטוס בראשם, החרבות מוכנות לשליפה ועוד מעט אילי הברזל שלהם ינגחו את החומה וכל העיר תואר ובניין אחר בניין יתמוטט ויקרוס, כי התאריך יהיה י"ז בתמוז ולשנות אותו כבר אי־אפשר.

כך שלי אין ברירה אלא להישאר עם הגיבורה הזאת בתוך הבור ולקוות שנצליח לשרוד.

יש כאן עדיין שריד של נר אחד שבהתחלה האיר את החשכה אבל אחר־כך כבה וקולות רחוקים הולכים ומתקרבים. הגיבורה שלי לוחשת לעצמה, "לא לוותר, לא להיכנע", ובעלה עדיין עונה לה למרות שכבר איננו, "אל תפחדי, אני שומר עליך".

בסופו של דבר לא ברור לי מה עלה בגורלה. יכול להיות שהבור הזה או הבית שבו היא נמצאת הם אותו מקום שאליו פרצו החיילים ומצאו, על־פי יוסף בן מתתיהו, משפחה שלמה מתה. או שאולי היא שכבה שם, מנסה לשרוד ולהתגבר על הריח הרע של הגופות ולא מצליחה, כי היא היתה כבר חולה בטיפוס או מלריה או איזה מחלה אחרת שהתפשטה שם בגלל הגופות הרקובות והרעב. ואולי בעצם היא הצליחה לברוח ורצה ללא נשימה מסימטה לסימטה כל הלילה, כי זה התרחש בלילה, עוד רגע תגיע אל החומות ותצא אל הרומאים והיא כבר רואה את השערים מרחוק והם מתקרבים אליה, והיא כבר שם, נוגעת בהם אבל לא, הקנאים שהיו בעקבותיה הצליחו לתפוס אותה וחנית חדה פילחה את גופה. כלומר היה לה בכל־זאת עוד קצת זמן בין הסוף לבין המוות, עוד כמה רגעים של תקווה לפני שנרצחה על־ידי אחיה בני עמה.

תיאור ביזת המקדש על שער טיטוס, רומא. צילום: graceenee / Shutterstock.com.

כי גם כשהרומאים היו בעיר וערכו בה טבח אכזרי וגם כשהם נסוגו מלחמה מקבילה התנהלה בין היהודים לבין עצמם. הקנאים התבצרו בהר הבית ורצחו אלפים מהמתונים וגם האחד את השני: יוחנן מגוש חלב נלחם באלעזר, אלעזר נלחם ביוחנן ושמעון בן גיורא נלחם בשניהם. ממרחק, בגלל כל הדם והגוויות שמתערבבות זו בזו, קשה לעקוב אחר מה שקרה שם, אבל אפשר לנסות. המכובדים, זקני העיר, רצו להיכנע לרומאים ולכן הקנאים רצחו אותם בזה אחר זה. אלה שבן מתתיהו קורא להם "לסטים" ו"נבלות", ובעצם אינם אלא עוד קבוצה של קנאים, הוסיפו אש למדורות כשרצחו את מתנגדיהם הקיצוניים ואת המתונים כאחד, ואז מי שבן מתתיהו קורא לו "העם" קם ומרד בהם, אבל הם כבר השתלטו על בית המקדש. וכל הזמן הזה טיטוס ישב שם, מחוץ לחומות, בחיבוק ידיים. למה לו להתעמת, "מיותר להרוג אנשים שממילא עומדים להרוג האחד את השני".

בסוף כל הפלגים התאחדו, ימין ושמאל, קיצוניים ומתונים, וכתף אל כתף עמדו כולם על החומה וחיכו לרומאים, אבל הם איחרו. השערים כבר נפרצו, העיר בוערת, ויש להניח שגם כל היישובים שעוטפים אותה בוערים כמו אבוקות מסביב לה. עם קצת דמיון אפשר לראות את הדם שזרם שם ולשמוע את הזעקות של הפצועים ואת החרחורים של הגוססים. כי לפצועים ולגוססים הללו, אלה שבן מתתיהו קורא להם העם, לא היה שום סיכוי. והיא היתה תקועה ביניהם, נמצאת בבור הזה ומחכה שאפשר יהיה לצאת ממנו.

זה מה שקרה. זאת ההיסטוריה שהסתירו מאתנו כשסיפרו לנו על גבורת הקנאים האמיצים ועירבבו אותה עם גבורת יהודה המכבי ובר כוכבא והגיבור מתל חי. כך שבתוך ההיסטוריה האמיתית הזאת, לא בתוך המיתוס, חיה וגם מתה אותה אשה שקראתי לה שרה ובעלה היה אהוד. אולי אילו היינו מכירים היטב את ההיסטוריה הזאת, גדלים עליה ומשננים אותה, לא היינו חוזרים עליה שוב ושוב עד למלחמה האחרונה, והגיבורה הזאת, שרה, לא היתה מסיימת שוב ושוב את חייה באותו בור.