היום שבו רציתי להיות סופרת: האהבה של נורית גרץ

פורסם בהארץ ב-04 בספטמבר 2014

---

כל הניסיונות שלי לכתוב ספר או לפחות סיפור, ואם לא סיפור אז שיר, באו מאהבה. בפעם הראשונה זה היה בכיתה ב'. הייתי מאוהבת במורה נחמה והמורה נחמה אהבה מאוד שירה ולכן החלטתי לכתוב לה שיר אהבה, אבל מאחר שבתקופה ההיא לימדו אותנו שאהבה אמיתית היא אהבה למולדת וזה גם מה שהמורה נחמה לימדה אותנו, כתבתי שיר אהבה למולדת ונתתי לה לקרוא. עד היום אני זוכרת את שני הבתים שלו, אבל כדי לא להביך את עצמי יותר מדי, אביא כאן רק בית אחד:

בוקר בכפר

אי שם נשמע קול מוזר

לעתים קול צעדים

לעתים יללת התנים.

המורה נחמה אהבה את השיר והציעה לי לשלוח אותו לעיתון "משמר לילדים". עד שהתלבטתי והיססתי כבר עליתי לכיתה ג' והתאהבתי במורה יעקבי, והשיר הזה שנכתב למורה נחמה כבר לא היה רלוונטי.

ניסיון הכתיבה הרציני השני שלי התרחש לאחר שנים. גם הפעם זו היתה האהבה ובמקרה זה לא שיר, אלא שני סיפורים. כתבתי אותם במשך כמה ימים בזה אחר זה והראיתי אותם לעמוס קינן, בן הזוג שלי. כמו נחמה לפני שנים גם הוא התלהב, כמוה גם הוא הציע לפרסם, אבל אני קראתי את שני הסיפורים הללו שוב וגנזתי אותם בתוך המגירה. כמה שבועות לאחר מכן ישבנו עם חברים, ביניהם אשר רייך וחיים פסח, שהיו אז עורכי כתב העת "מאזניים", ואכלנו ארוחת ערב. לאחר המנה האחרונה ביקש ממני עמוס להביא את שני הסיפורים שכתבתי ולהראות אותם לאורחים. היתה לו לפעמים התנהגות פולנית כזאת, ואני כמובן סירבתי.

הוא קם, עזב אותנו לכמה רגעים וחזר עם מזוודה ושתי ערימות, אחת של גרביים והשנייה של תחתונים. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "אם את לא מביאה את שני הסיפורים האלה עכשיו, אני עוזב את הבית", הוא אמר ואני תהיתי אם זה מה שהוא לוקח איתו כשהוא עוזב את הבית: ערימת תחתונים וערימת גרביים. הוא ענה: "כן".

בסופו של דבר, הגרביים והתחתונים חזרו לסל הכביסה, משם כנראה הוצאו, המזוודה חזרה למקומה ושני הסיפורים נשארו במגירה. לאחר שנים קראתי אותם שוב וראיתי שצדקתי, מקומם היה אכן במגירה.

את כל הסצינה הזאת הכנסתי לספר "על דעת עצמו", אבל שם היא מסופרת קצת יותר יפה. כריסטיאן, חברתו של עמוס בפריז, כתבה את הספר "מנוחת הלוחם", הוצאת "גראסה" בפריז מוכנה להוציא אותו לאור, אבל היא עדיין רוצה לעבוד עליו ולתקן. עמוס מתווכח איתה, האורחים שיושבים איתם לשולחן תומכים בו ואז הוא קם וחוזר עם המזוודה, הגרביים והתחתונים וכשהיא שואלת אותו: "מה קורה, מה אתה עושה?" הוא עונה לה: "אני הולך למקום שבו מישהו שכתב ספר נפלא, לא משאיר אותו אצלו במגירה". והיא דווקא משתכנעת והספר שכתבה, "מנוחת הלוחם", יוצא לאור והופך רב מכר בצרפת ובעולם כולו.

ניסיונות הכתיבה הבאים שלי כבר לא באו מהאהבה אלא מההתעקשות לקיים אותה או להחיות אותה, או לפחות להאריך אותה גם כשאין לכך סיכוי. בשני ספרים שכתבתי, "אל מה שנמוג" ו"על דעת עצמו", ניסיתי להאריך את החיים של שני אנשים שאהבתי, אמא שלי ועמוס בעלי, באמצעות האהבה והכתיבה. הכרחתי אותם להעלות זיכרונות מהעבר למען העתיד ובכך להרחיב את הזמן הקצר שנותר להם לכדי משך חיים ארוך. ואף על פי שידעתי שלא נותר להם עוד הרבה זמן האמנתי שכל עוד הם זוכרים וכותבים זה יימשך.