הדרך אל המקום השלם

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות ב-04 בנובמבר 2022

---

ב-1959 כתב נתן זך מאמר בשם הרהורים על שירת אלתרמן ובכך אולי נתן את אות הפתיחה למאבק נגד השירה של הדור שקדם לו – נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ואחרים. הנושאים של השירה הזאת היו גדולים מהחיים בעיניו, השפה של הכתיבה הייתה גבוהה מידי, הקצב ההרמוני היה מונוטוני מידי, "לאט לאט, מגיעים אנו למסקנה", כך הוא טען, "שאצל אלתרמן פגום דבר־ מה יסודי ביותר כמשורר... פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך". אבל למעשה מאחורי המאבק הזה בחרוז, במשקל, בשפה הארכאית ובדלות הרגש, היה משהו עמוק יותר: המוזיקה ההרמונית הנעימה של אותה שירה לא יכולה הייתה לבטא את מי שחי לאחר החלומות הגדולים, המלחמות והמהפכות, וכמו אורי צבי גרינברג הוא מרגיש שגדי הזהב שצריך היה לבוא "בְּאַחַת הַשָׁעוֹת," לא בא "וְלֹא יָבוֹא בַבָּאוֹת".

בעולם שבו חי ואותו תיאר נתן אלתרמן, למשל בשיר "עֹוד חֹוזֵר הַנִּגּון", אפשר היה לטייל לאורך הדרך ש"עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", להסתכל מסביב, לראות "עָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו", ללטף כבשה ואיילת ולהמשיך ללכת, וגם אם "יָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה" כל אלה נמצאים שם מסביב, "מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אוֹרַח". הנוף שבתוכו הוא חי מדבר אליו, כמו שדיבר אל חנה סנש לפניו. כמוה הוא מרגיש את הרוח, "הַחוֹל וְהַיָּם", שומע את ה"רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם, בְּרַק הַשָּׁמַיִם", כל תנועה בטבע אומרת לו משהו ולכן כשהירח לוהט "כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת" ו"רָקִיעַ לַח אֶת שֵׁעוּלוֹ מַרְעִים," השקמה מפילה ענף לרגליו כמטפחת והוא מגיב:

"וַאֲנִי

אֶקֹּד

לָהּ

וְאָרִים."

אמנם בשיר מאוחר שכתב, כנראה לפני מותו, הנוף כבר החשיך, המישור והרקיע האפילו, האיש שהתעייף כבר התיישב על אבן "וְהַדֶרְֶך הֹוסִיפָּה לָּרּוץ לְבַדָּה", בלעדיו. אבל השיר הזה נגנז והתגלה רק שנים אחרי מותו על ידי זיוה שמיר.

נתן זך הולך באותה דרך שבה הלך אלתרמן, מרגיש את אותו גשם, רואה את אותו ענן ואת אותו ענף נושר, אבל הדרך הזאת נחסמת וכל מה שמסביבה עומד להיעלם:

"רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר

וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר

עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר.

רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ

וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.

רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל.

הַזְּמַן קָצָר. אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל."

אולי את אותה ציפור שמע חיים גורי וגם היא, כמו הציפור של זך, הזכירה לו בצריחתה "צְרִיחַת צִפּוֹר לֵילִית", את הסוף:

"שָלֹש. כְּבָר מְאֻחָר... מַפֹלֶת הַשָׁנִים כִּסְּתָה יָמֶיךָ. הַחִיּוּכִים הָהֵם

לֹא יַחְזְרוּ עוֹד, לֹא יַחְזְרוּ אֵלֶיךָ." ובכל זאת, הוא מתעקש: "וְרַק הַנּוֹף הַזֶּה נִשְׁאַר תָמִיד אֶחָד."

כמו נתן זך גם דוד אבידן נעצר באותה דרך שנחסמה, לרגע נדמה שהוא נאבק אבל בסופו של השיר מוותר:

"מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל, אֶת הַחֲלוֹם אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה

וְאֵת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה

אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת."

בדרך שבה הלך חיים גורי אפשר היה לראות את "חֻרְשַׁת הָאְָרָנִים", את "הַמַּעְיָן בַּגַּיְא, וְצִמְחִיַּת הָהָר", אפשר היה לראות "גָּדֵר חַיָּה" ולהסתכל ב"חַלּוֹן מוּאָר".בשירים של נתן זך כל זה שקע ונעלם, כמו במחזות של סמואל בקט מה שנותר הוא עולם אפור, חרב, שבו אנשים תקועים בתוך פחי זבל או שקועים עד צוואר בחול. את הייאוש של בקט תרגם נתן זך לייאוש של מי שעדיין זוכר את התקופה שבה הקולות הבודדים הצטרפו למקהלה אחת גדולה, המקהלה של החלום הציוני.

הרבה שנים עברו, הרבה שירים נכתבו ועם הזמן כל מה שנעלם וכלה בשירים הראשונים של זך, הפך חלק מזיכרון רחוק של עולם שהיה פעם, על כל היופי והאור שמוסיף הזיכרון לתמונות. לכן אותה ציפור שדיברה אליו אז "בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר" וסיפרה לו על האור שעומד לכבות, מופיעה עכשיו כזיכרון רחוק של "צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי" שאולי לא תחזור יותר, לא תופיע שוב, ובכל זאת דרך הזיכרון אפשר לראות את רטט השמש שמעבר לה, את מה שנשאר מיופיה:

"רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.

מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ

לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."

בשנים אלה הוא מקבל את המעט שנשאר ומסתפק בו:

"כִּי אוּלַי אֵין לָנוּ דֵּי זְמַן לַעֲקֹר הַר

וְאוּלַי לֹא בָּאנוּ לְכָאן לַעֲקֹר הָרִים

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ מְעַט זְמַן לִכְתֹּב שִׁירִים

עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה לִהְיוֹת פֹּה

עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה לוֹמַר לֹא

שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵין שִׁיר נוֹ".

לאחר ניסיונות של שנים לברוח מהעולם הזה, או להמריא ממנו "אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים" כמו שממריאים הרחובות בשיר של דוד אבידן, מנסה זך לחזור אל אותו עולם דרך "זכר הדברים", דרך "הכאב" ו"השמחה". עכשיו הוא גם מודה "שהכל היה כדאי, שהכל היה חיי", כי האדם בכל זאת "עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה."

עכשיו הוא חזר להיות חלק מאותו נוף שאליו הפנה בעבר עורף, עכשיו הוא מבין שיש לכל זה טעם:

"צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת

שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,

שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם

לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכָל זֶה טַעַם

גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם,

בּוֹאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

אוֹמְרִים יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ

שֶׁאֲפִלּוּ לִימוֹנִים פּוֹרְחִים בָּהּ,

שֶׁבָּהּ גַּם מַחְסוֹר, גַּם כְּאֵב

כְּאִלּוּ תָּמִיד קוֹרְנִים בָּהּ,

בּוֹאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לַחְלֹם."

אולי משום כך בשנים אלה הוא כתב כמה שירי אהבה מהיפים שנכתבו בשפה העברית, למשל השיר "וגם זה ליקירי", שמדבר אמנם על האהבה של מי שכותבת את המאמר הזה אבל מתייחס לכל אהבה בכלל, לכל אהבה:

"וּבְלֹא כָּל קֶשֶׁר אֲנִי נִזְכָּר פִּתְאוֹם

גַּם בְּחַבְרֵי עָמוֹס קֵינָן

וְרַעְיָתוֹ הַמְּסוּרָה נוּרִית גֶּרְץ

שֶׁשְּׁמָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת הוּא לֵב,

שֶׁחֶסֶד אַחֲרוֹן עָשְׂתָה עִמּוֹ וְהוּא מַר,

שֶׁאָהֲבָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִן הַמֻּתָּר."

אולי בגלל האהבה הזאת הוא מוצא עכשיו את המקום השלם שאותו לא מצא בשירים המוקדמים, למשל האהבה לאמו המתה:

"בֵּינְתַיִם הִיא חוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל עֵת אִישַׁן בַּחֲלוֹמִי

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ בָּרוּךְ שׁוּבֵךְ, בֵּינְתַיִם שְׁבִי... וּמַחֲזִיק בְּיָדָהּ הַקָּרָה וְאוֹמֵר אַל תִּרְאִי

הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו, מִמֶּנּוּ לֹא תַּחְזְרִי

רֵיקָם כְּמוֹ שֶׁחָזַרְתְּ פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת

כִּי הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו אֵין בּוֹ תִּקְווֹת

וְלֹא אָבְדָן, חֲרָטָה וָצַעַר, אַף לֹא כְּאֵב אֵם,

הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו לֹא חָסֵר דָּבָר. הוּא מָקוֹם שָׁלֵם."