במרחב הביניים בין מה שקרה במציאות לבין מה שקורה בספר

פורסם בהארץ ב-07 בספטמבר 2022

---

מה קורה ביצירות שבהן מלכתחילה קיימת דמות לא בדיונית, שנולדה וחיה ומתה במציאות האמיתית ולא צריך לגרור אותה משם, כי כל מה שהיא נושאת עמה כבר נכנס יחד אתה אל תוך הטקסט? לדוגמה, בספרו של דרור בורשטיין "טיט" יש עמוד שבו ירמיהו הנביא נמצא בגן הבוטני ומשם הוא נושא את פניו אל השכונות החדשות בצפון־ירושלים. ברקיע חולף מטוס ומרסס כתובת באכדית. הוא מסתכל ורואה עיגול נירוסטה מרחף, מעין סיר ש"דומה לסירי סולתם ישנים". קול מבפנים שואל אותו, "מה אתה רואה ירמיהו?" והוא עונה, "סיר נפוח אני רואה ופניו מופנות צפונה. מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ".

זה קורה היום בגן הבוטני בירושלים, אבל זה קורה גם בתקופת הבית הראשון, כשהשפה המדוברת היא אכדית ואדם שרואה סיר נפוח בשמים הוא נביא ולא משוגע. וכך הגיבור האחד ירמיהו מתפצל לשני גיבורים שחיים בשני זמנים ובשני מקומות, ואני אתם, חיה את החיים הכפולים האלה, מרחפת בין הזמנים והמקומות, ומוסיפה להם מתוך הזמן שלי את כל מה שאני יודעת על נביא הייאוש הזה.

כך גם קרה לי בעת הקריאה ב"הספר האדום" של אסף ענברי. עמוד ראשון, עמוד שני וכבר אני לא בקיץ של 2022 בגינה שלי במוצא, על כיסא נוח מתחת לעץ הלימון, אלא בעין חרוד ב-1921, בפגישה סוערת עם יצחק טבנקין ומאיר יערי וגדוד העבודה וראשית הקיבוץ. אני פוגשת שם את אווה, אשתו של טבנקין, ואת חומה המאהבת שלו, ומשתתפת במאבקים על אופן גידול הילדים בקיבוץ. אני שומעת את הנאומים הארוכים, שעות על שעות עד שהצרצרים מבשרים את בוא הלילה והקהל נרדם וגם אני. להיות שם, בתוך הימים ההם, ולהיות כאן, בתוך הזיכרון של הימים ההם, ולהמשיך, לא לסגור את הספר, למרות שגם כאן במוצא נשמע כבר קול הצרצרים. צריך לסיים, אבל אני לא יכולה, כי אני עדיין בתוך המאבק בין ברל כצנלסון למאיר יערי.

ברל מגדיר את יערי כמשיח שקר, אויב המין האנושי. זה קורה במציאות, במכתב מתועד, אבל את התגובה של יערי אנחנו מקבלים בתוך הבדיון: הוא מסתובב בביתו חסר מנוחה, נראה כמו אדם שמחפש את משקפיו, ורק אשתו אנדה יודעת שלא את משקפיו הוא מחפש אלא רעיון, איך לענות לברל. ואני משתתפת. איך באמת אפשר לענות על הכפשה כזאת?

מאיר יערי חי בתוך ההיסטוריה ובתוך הספר של אסף ענברי ואני מצטרפת, מטיילת אתו בין הבדיון למציאות ותורמת לו ככל יכולתי. לדוגמה, כשיצחק טבנקין מתווכח עם בחור מפלונסק על האופי והזיכרון של העם היהודי אני יודעת היטב שהבחור מפלונסק הוא בן גוריון ויכולה להוסיף לוויכוח את המבטא המיוחד שלו, המוכר כל־כך. וכשאסף ענברי מתאר בקצרה את חבורת החלוצים שהעבירה את לילותיה בשיחות נפש ביישוב קטן מעל הכינרת אני מרחיבה את התיאור ומוסיפה לו את מה שאני יודעת על החבורה הזאת מהמחזה של יהושע סובול "ליל העשרים", מהספר של נתן ביסטריצקי "ימים ולילות" ומתוך הקובץ "קהילתנו".

ובכל מקרה, מה שאני לא עושה עושה ספרו של ענברי בעצמו. הוא מוסיף שוב ושוב לסיפור האישי של האדם האחד את הסיפור ההיסטורי. לפעמים באותן מלים, לפעמים באותו משפט: "חצי מיליון חיילים סובייטים נהרגו בקרב על קייב, חצי מיליון נפלו בשבי ובבית החולים העמק שליד קיבוץ מרחביה ילדה אנדה בן וקראו לו חיים". וכבר יערי וברל ואנדה נשארים בין הדפים של הספר הסגור ואני מטיילת הלאה, עדיין מתחת לעץ הלימון, אבל הפעם עם וירג'יניה וולף שיצאה ברגע זה מביתה לבושה במעיל כבד, והיא הולכת אל הנחל כדי לטבוע בתוכו.

אני מכירה את האירוע הזה, אני יודעת שווירג'יניה וולף התאבדה ויודעת גם איך עשתה את זה. אבל מייקל קנינגהם בספרו "השעות" מאפשר לי לשלב במה שאני יודעת את מה שאולי לא היה ואולי יכול היה להיות אחרת. וכך אני יכולה להיכנס לתוך הספר, לחיות את החיים שלה יחד אתה ויחד עם מה שהסופר ואני הוספנו להם מתוך החיים שלנו: היא עוצרת להסתכל על כבשים רועות באחו, המספר מסתכל בהן דרך עיניה ונכנס אל המחשבות שעוברות במוחה — היא נכשלה, היא לא סופרת, היא סתם אשה אקסצנטרית מוכשרת. ועכשיו גם הקולות חוזרים וכאב הראש מתקרב. "אני מרגישה שאני משתגעת", היא כותבת לבעלה, "לא נוכל לעבור עוד פעם את הזמנים האלה... אני חייבת את כל האושר של חיי לך... הכל אבד לי מלבד הביטחון בטוב שלך. אני לא יכולה להמשיך להרוס את חייך".

המכתב הוא מכתב אמיתי, אבל אני קוראת אותו במרחב הביניים בין מה שקרה במציאות לבין מה שקורה בספר. במרחב הזה אני ממשיכה ומדפדפת עד לתמונה האחרונה שבה הכל מתאחד: הבעל מגיע אל הנחל, לא רואה שם כלום, רק דייג בודד, והיא כבר בקרקעית, כאילו עפה, זרועותיה פרושות, שערותיה נשטפות בזרם, ועדיין קולטת את כל מה שמתרחש על־פני המים — משאית, חיילים, אם וילדה. אני אמנם מכירה היטב את סיפור מותה של וירג'יניה וולף אבל לא כך, לא כפי שאני יכולה לדמיין אותו לאחר שקראתי את ספרו של מייקל קנינגהם.

כמה יפה המסע בין שני המחוזות הללו, להיות ולא להיות, במציאות וגם לא במציאות. וכשהמציאות לא לגמרי בטוחה או ברורה המסע הזה מטלטל עוד יותר, במובן המילולי, לא המטפורי שלו.

המציאות שאותה צילם הצלם מיכה ברעם במצלמה שלו היא אמיתית לחלוטין, המצלמה הרי לא משקרת. אבל רן טל בסרטו "1341 פריימים" לא בטוח בכך. מיכה ברעם ואשתו מסתכלים על תמונה מצולמת מאחת המלחמות ובה נראים באופן ברור ביותר שני הרוגים, ובכל זאת הם מתווכחים איך זה היה, איפה, מתי, "זה היה בערב", "את טועה", "לא, אני זוכרת היטב", "את לא זוכרת". הם לא בטוחים ומכריחים גם אותי לאבד את הביטחון. בסרט הדוקומנטרי הזה לא תמיד ברור אם מה שרואים בתמונה אכן קרה, לא תמיד הגירסה שאנחנו מקבלים היא הגירסה הנכונה. במקרים רבים מה שרואים בתמונה לא מקבל גיבוי בדיבור, לפעמים הצילום מקדים את האירועים ולפעמים מוליך אותם אחורנית. האם הסרט הוא המבולבל או ההיסטוריה מתערבלת כאן, ויחד אתה גם אני, הצופה, שחייבת להמציא, לחבר, להוסיף חוויות משלי, להוביל את הסיפור?

ויש מקרים הפוכים שבהם הדמויות שנכנסו אל הספר מתוך המציאות אינן מצליחות לחיות בתוכו, משום שהן לא עשויות מאנשים אלא מדפוסים סטריאוטיפים שלהם. במקרים כאלו לקורא אין שותף ראוי בתוך הבדיון והוא חייב להמציא את הכל בעצמו. זה מה שקרה לי בספרו של ג'ושוע כהן "הנתניהוז".

הסופר ג'ושוע כהן שמע מפיו של חוקר הספרות הידוע הרולד בלום על אירוע שבו בן ציון נתניהו, אביו של בנימין, הוזמן לראיון עבודה באוניברסיטת קורנל, וכשהתארח בביתו של בלום "עשה שם שמות". האירוע הזה מתואר בספר כך: בני משפחת נתניהו נכנסים לביתו של רובן, בן־דמותו של הרולד בלום, מלכלכים את השטיחים, הורסים רהיטים, רבים זה עם זה, האשה צועקת על בעלה, הילדים משתוללים, הבעל מטיח את ראשם זה בזה, כולם מתלוננים, זה נגד זה ונגד מארחיהם, האשה בזה לבעלה ובעלה בז לה ושניהם נותנים למארחים הוראות, ואלה, לא ברור למה, ממלאים אותן.

אכן, בסגנון סאטירי ובשפה שנונה מתוארים כאן היחסים בין יהדות התפוצות לישראל, ומתחתם מוסתר הגרעין הלוהט שבו לא מדובר, תקופת שלטונו של בנימין נתניהו. ובכל זאת, המשפחה שמשתוללת בביתו של בלום לא נראית כאילו נלקחה מהמציאות. הדורסנות, האלימות והבוז לכל חולשה אומצו כאן באופן ברור מתוך הסטריאוטיפ של הישראלי השחצן, האלים, ניגודו של היהודי הגלותי הכנוע והרופס, מתוך התרבות הוולגרית בתקופתו של טראמפ ומתוך המסרים הפשוטים, הקלים לקליטה, ברשתות ובסדרות הריאליטי.

בתוך אוסף כזה של תכונות סטריאוטיפיות ומסרים חד־משמעיים מתמוסס האדם, נתניהו, זה שחי במציאות שמחוץ לספר ומתמוססת משפחתו, ועל הקוראת, כלומר עלי, מוטל התפקיד להחזיר אותם לחיים ולהעניק להם את מה שהסופר לא נתן להם. את האינפורמציה שנחוצה כדי לעשות זאת אני יכולה למצוא בסדרת מאמרים של עדי ערמון שבה מתגלה בן ציון נתניהו שונה לגמרי. נכון, הוא מאמין במלחמה ובכוח, בכך ש"אלמלא נהרות הדם ששפך העם בעד ירושלים לא היה שומר את שמה בחרדת אהבה כזו במשך אלף שמונה מאות שנים". אבל הוא יודע להסביר את זה ולנמק היטב: "האנושות עדיין רחוקה ממצב שבו עמים יכתתו את חרבותיהם לאתים", וגם, "מי שאינו רוצה שהחרב תאכל אותו צריך קודם כל לדאוג לכך שתימצא בידו חרב". את ההשקפות הללו ואחרות הוא יודע לנסח במלים מהוקצעות, במשפטים מורכבים וללוות בהסברים רציונליים.

אין שום קשר בין בן ציון נתניהו האמיתי, שאותו מתאר עדי ערמון באופן כל־כך מקיף ואמין, לבין הדמות שלו בספר.

אם במקרה של בן ציון נתניהו הסופר ג'ושוע כהן הסתמך על איזשהם סעיפים בתוך דבריו ומאמריו, במקרה של רובן בלום הסופר לא מסתמך אפילו על תו אחד מדמותו האמיתית של האדם במציאות. רובן בלום הוא אדם חסר ביטחון, כמעט מחוק. הוא מקבל בנימוס וברוח כנועה את כל מה שבן ציון מטיל עליו ואת כל מה שהוא מטיח בו, ושוב ושוב מתנצל. הוא מגלם בצורה מושלמת את הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי, עם הבוז העצמי ועם הערצת האלטר־אגו הישראלי שלו. "אתה ושאר הוועדה, כולם אימבצילים אידיוטים, מי הם שיתעמתו אתי?" אומר בן ציון נתניהו, וכל מה שבלום עונה לו הוא: "זה לא היה כל־כך נורא".

הרולד בלום האמיתי, שחלק גדול מספריו קראתי ועמו גם נפגשתי כמה פעמים בניו הייבן, היה אדם אחר. הוא נראה נפול מעט, כמעט שוקע, נשען על כיסאו כאילו עוד רגע ייפול. אבל ברגע שהתחיל לדבר הברק של המלים שלו ורצף המחשבות כאילו העירו אותו והחזירו אותו לחיים. הוא היה איש לוחם. הוא נאבק בכל מה שהיה מקובל בזמנו, בזרמים של הפמיניזם, ברב־תרבותיות, ברוח התקופה. הוא דיבר הרבה בזכות השינון והזיכרון וציטט שירים וגם קטעים שלמים משייקספיר בעל־פה. הוא כתב על ההשפעה הפואטית ועל הקאנון המערבי, על מהי ספרות גדולה ועל האפשרות שהיא נותנת לנו להתחרט על החיים שלא חיינו אותם.

לאדם העלוב שמתרפס בפני האורח האלים שלו לא יכול להיות שום קשר לאיש הזה או לכל דמות אחרת מתוך המציאות, ולכן גם כדמות ספרותית הוא נותר דל וחד־ממדי. הספר שבו הוא מתקיים לא נהפך לחלק ממה שנמצא מעבר לו, במציאות ובבדיון, ועל כן אינו מצליח לגרור אל תוכו את מה שלא נכנס אליו ויכול היה למלא ולהעשיר אותו. הוא נותר לבד בעולם.

בספרו "כיצד לקרוא ומדוע?" כתב הרולד בלום שהקריאה היא אירוע בודד שדרכו אתה לומד איך לנקות את ראשך מסיסמאות, איך להקשיב לעצמך ולדבר עם עצמך. בשפה של האינטרנט, הוא אמר, אין מקום לזה. אפשר להצטער על כך שהוא נכנס כדמות דווקא לספר מלא בסיסמאות, שבו אין בדידות ואין הקשבה ושבו הוא הופך חלק מתוך קהל גדול של יהודים נוירוטיים העסוקים בפיוס הגויים.

אבל אולי, בסופו של דבר, אני צריכה להודות לג'ושוע כהן על אוסף הפגמים בספר הזה, כי הוא מאפשר לי כקוראת להרכיב את הרולד בלום על דמותו של רובן בלום, להוסיף לבן ציון נתניהו את האדם שעליו כתב עדי ערמון ולבנות מתוך כך סיפור אחר, שבו דמויות סטריאוטיפיות קורמות עור וגידים והופכות בני אדם חיים ואמיתיים.