בין תל אביב לעין חרוד עם עמוס שכבר איננו

פורסם במוסף הספרות של ידיעות אחרונות ב-10 לאוגוסט 2022

---

עמוס לא אהב נוסטלגיה, הוא בז לזכרונות ולכל אלה ששוקעים בהם. "אם אתה רוצה להתגעגע, תתגעגע להווה, לרגע הזה שלא יחזור", הוא אמר ואף עשה על זה סרט בשם כמה זה נפלא, שבו שני אנשים יושבים על שפת הים ומנסים להיזכר ברגע הזה שבו הם יושבים על שפת הים. בספרים אחרים יש כאלה שזוכרים את מה שעוד יהיה וכאלה שזוכרים את מה שלא היה אף פעם, "לעולם לא אשכח את כל השעות הנפלאות שלא היו לנו," כתב אחד מגיבוריו לאהובתו, איש מהם לא זוכר את מה שהיה.

לכן עמוס היה מתפלא לשמוע, כל כך הרבה שנים לאחר מותו, עד כמה כל המקומות שבהם חי והסתובב עדיין זוכרים אותו ומתגעגעים אליו. אנשים שמטיילים בגן מאיר, הולכים ברחוב אחד העם, יושבים לשתות קפה בפרישמן פינת בן יהודה, לא יודעים שלפני שנים גם הוא היה שם, אבל המקומות הללו יודעים, כי הוא עדיין נמצא בהם. שולה ראשנים מהבריכה ומכניס אותם לשקית ניילון מלאה במים, שקוע בוויכוח קולני עם חבר, שממרחק הזמן קשה לזהות אותו, וכוס הוודקה שבידו מתרוקנת, מוביל את האופניים הקטנות לאורך הרחוב, עד למכולת, מי הילדה הרוכבת עליהם? שלומציון? רונה? קשה לראות הכל מבעד לשנים, אבל המקומות זוכרים.

ואולי גם המתים. לפני שנים ישבנו בבית הקברות טרומפלדור, ליד הקבר של אחד העם והכלבה לוסי התרוצצה סביבנו, התרחקה לקבר של ביאליק וחזרה אלינו. הלכתי לשם לפני כמה ימים, ביקרתי את המצבה של ד"ר רוזנבלום שהיה "מחותמי מגילת העצמאות, עורך ידיעות אחרונות." הוא מת לפני הרבה שנים והנה עדיין חי ועדיין עורך את ידיעות אחרונות. איפה נמצא עכשיו דב יודקובסקי? שהיה העורך האמיתי של העיתון, או חיים חפר? איפה מגן ברושי? נמרוד אשל? למי לספר על הביקור הזה שלי בבית הקברות? יש עוד חבר אחד בפריז, שלמה זלינגר, ואליו אפשר עדיין לצלצל: "מה נשמע שלמה? איך אתה מרגיש?". לא מזמן היתה לו תערוכת פיסול, הוא מספר לי, הוא מספר גם על אשתו, על הילדים ובסוף הוא אומר: "את יודעת, אני כל כך מתגעגע לעמוס", וזה בעצם מה שרציתי לשמוע. לדעת שיש עוד מישהו שיכול לומר לי את המשפט הזה, גם אם הוא לא מכיר את הרצל רוזנבלום ואת חיים חפר ואת דב יודקובסקי.

וישנם גם המקומות שזוכרים אותו למרות שלא היה בהם מעולם. ודרכו, לפעמים גם אותי. אני לא הייתי במלטה בדצמבר 1942 ולא ראיתי את אלפי האניות שעגנו שם וחיכו לפקודה לפלוש לאיטליה, כשמאחוריהם מבצרי העיר ולפניהם הים הפתוח והמוני יונים מחכות יחד אתם. עמוס סיפר לי על זה, אבל גם עמוס לא היה שם, הוא שמע את זה מחברו, דוד אפרתי, שהתגייס בגיל שש עשרה לצבא הבריטי, כי ידע שזה הדבר הנכון לעשות באותו זמן. הזכרון הזה של מה שצריך היה לעשות ב1942, עם כל הגעגועים שנצברו אל תוכו במשך השנים, עבר מדוד לעמוס ומעמוס אלי ולא איבד את כוחו ואת עוצמת הגעגועים שלו, גם לא אחרי שדוד כבר מת וגם עמוס. כי יש כל כך הרבה מקומות שזוכרים וימשיכו לזכור גם כשלא יהיה יותר מי שיסתובב בהם ויזכור יחד איתם.

אילו הייתי נותנת לעמוס לקרוא את הקטע הזה, כפי שעשיתי בעבר עם כל מה שכתבתי, הוא היה כנראה אומר: "תעזבי, זה לא מספיק חזק." אבל אולי לא, הרי גם הוא לא החזיק בדעה שלו או לפחות התעלם ממנה, כשנדד בספרו בדרך לעין חרוד בשבילים חשוכים, מחפש את החברים היחידים שנותרו לו, אלה שזוכרים, אלה שברחו ואינם. "מולדת נשכחת שלי," הוא כתב שם, "עוד אחת מהן, ללא ירח, ללא כוכבים, עם שמים שחורים מזרזפים על הבוץ שהוא האדמה. עם ריח של מדורות שהגשם כיבה אותן, עם נביחות להקות כלבי הכפרים הרחוקים, עם קריאות הלילה של השומרים שיום אחד נסו על נפשם ורק הם, כמוני, עדיין זוכרים."

הספר בדרך לעין חרוד מתחיל כך:

"חשבתי על השיר היפה הזה, הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה. עין חרוד, אגב, אינה קבוצה, והיתה בשעתו קיבוץ אחד שלם והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד בשלושה ימים, לכל היותר שבוע."

תל אביב בספר הזה היא עיר נצורה, חנוקה, ובארץ כולה מתקיים שלטון טוטאליטרי אלים. הגיבור, זה שמדבר אלינו בגוף ראשון, מתחבא בביתו, בעליית גג, לא מאמין שיצליח אי פעם לצאת משם. ואם יצליח, לאן ילך? בחוץ שממה, הכל התמוטט. יום אחד הוא שומע ברדיו את קולה של עין חרוד החופשית, מאיזשהו מקום היא משדרת והוא יודע, גם אם העיר נצורה, וברדיו הרשמי אין אף מילה על עין חרוד: "אין לי ברירה אלא ללכת לשם. אם עין חרוד ישנה. שם מקומי."

בדרכו מתל אביב הנצורה, לעין חרוד החופשית, עובר הגיבור על יד מה שהיה פעם עין החורש ומגלה שהמטעים ישנם אבל כל השאר איננו: "מגדל המים וחדר האוכל, בנייני המשק והמגורים, כולם נטחנו עד עפר". הוא לא שואל מה היה הוא טוחן לעפר דק, "אולי את הכול", אלא אומר לעצמו: "אני אעבור את כל זה. אני אעבור את זה כמו סכין בתוך חמאה. אני לא אשמע כלום. ואני אגיע לעין חרוד ואני אגיע לשם חי ולא מת כי לא המתים יהללוך יה, לא המתים."

בסופו של דבר הצליח הגיבור שברח מתל אביב לעבור את החילות הצובאים על הערים, לחלוף על שיירות הטנקים, להתקדם אל מעבר לכפרים ההרוסים ולהגיע לעין חרוד החופשית. ושם, הוא מביט אל העמק, כולו כר דשא מלבלב, שקדיות פורחות, כתמים של כלניות, פרחי אביב ראשונים, ולא רואה דבר.

הקיבוץ עין חרוד שאליו הגיבור הזה היה נחוש להגיע, הוא הזכרון של תחילת ההתיישבות, של חלוצי גדוד העבודה שהקימו אותו ושל יעקב לוין, אביו של עמוס, שהיה אחד מחלוצי אותו גדוד. לשם עמוס הולך ושם הוא מגלה את העבר ההוא שכבר איננו וגם לא היה מעולם ואת החלומות שנעלמו יחד איתו.

"אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן, בלי כוכב, בלי מפה, בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכל ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום.

אינני יודע כמה זמן עמדתי כך.

כאשר הפניתי את ראשי אחורנית, חשך העולם.

אינני יודע אם אני עיוֵר.

אני לא שומע יותר קולות ואינני יודע אם אני חירש.

אני נזכר בשיר היפה הזה שלמדתי כשהייתי קטן, "טוב מאוד בעין חרוד."

עכשיו, סוף-סוף, טוב לי. אני בעין חרוד."

אינספור פעמים כבר קראתי את הספר הזה ובכל פעם מחדש מתרחש הנס: עין חרוד הזאת שאיננה וגם אף פעם לא הייתה, מתגלה לאט לאט בדרך המובילה אליה, בכל פינה, בכל שדה או גבעה, בכל דף של הספר. ועם הספר הזה ועם ספרים אחרים ועם כל מה שלא נכתב בספרים, לא נכנס אליהם, אני משוטטת בגן מאיר, לאורך רחוב פרישמן, עד הקפה שבפינת בן יהודה ודרך בוגרשוב לרחוב אחד העם, שם ביתו הראשון של עמוס, ומשם לסירקין, שם הבית שבו גרנו ביחד, ועמוס שכבר איננו מלווה אותי, אני לא לבד.