אתה תימשך, עשוי מאותיות. זה לא מעט

פורסם בהארץ ב-05 בפברואר 2018

---

נכון שהזמן הטוב ביותר לסכם את החיים הוא הזמן שבו הם נגמרו, אבל אם רוצים לסכם את שירתו הנפלאה של חיים גורי אולי צריך לדבר לאו דווקא על החיים, אלא על המוות — לא על המוות הלאומי למען המולדת וגם לא על המוות כמשמעות היחידה של הקיום, מקור לחיל ורעדה. המוות בשיריו של גורי הוא המקום שמתוכו אפשר דווקא לדבר על החיים ולפעמים גם לצעוק אותם. אמנם המוות משתנה משיר לשיר ומתקופה לתקופה, אבל דווקא דרך השינויים הללו אפשר להבין את החיים ואת המשמעות שהעניק להם בתקופות השונות של חייו ושל חיי אלה שקראו אותו.

וכדי להבין את המשמעות הזאת, כדי לדבר על החיים והאופן שבו הם פורצים מתוך המוות בשירים של גורי, צריך כמובן להתחיל בשורה הבאה: "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. / פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים". המוות בשורה הזאת, מותם של לוחמי הל"ה, הוא סופי ומוחלט ואינו ניתן לשינוי. משפטי השלילה מעידים על כך היטב: "לא נקום להלך בדרכים", "לא נאהב, לא נרעיד מיתרים", "לא נשאג בגנים". מעידות על כך גם האמהות השחוחות, הרעים החולקים את בכיים, מפץ הרימונים. זהו סוף סופי, מוחלט, סגור וגמור, והטבע שמגיב עליו בהמשך עוד מאשר את הסופיות הזאת: "כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר".

אבל הסוף הסגור והגמור הזה הוא רק התחלת השיר. ההמשך, החלק הארוך והמרכזי שלו, מגיע רק עכשיו, לאחר הסוף: "האמנם תטמינונו כעת? / הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה".

כמו באפוסים הקדומים שבהם הגיבור יורד לשאול באמצע העלילה ועולה ממנו כדי לסיים אותה, כך גם כאן — המוות הוא אמצע הדרך, שלב לקראת התחייה, מדרגה בדרך לכבוש את ההר. לכן השיר שמתחיל במוות המוחלט מסתיים בתקווה המוחלטת: "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. / תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת".

המוות לא מסיים את העלילה משום שהעלילה אינה כבולה לחייהם של הגיבורים. היא התחילה עוד בעבר הרחוק, בזיכרון המשותף: "הוא זוכר מלותנו עד תום. עוד קניו לוהטים"; והיא תסתיים בעתיד המשותף: "פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו. / יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! / כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו". העלילה רחבה וארוכה מחייהם של הגיבורים, היא מובילה ברצף מהעבר אל העתיד שבשבילו חיו ובשבילו מתו. וכיוון שכך הם לא מתים לבד. אמנם הם מדברים בקולו הראשון, הבודד, של המשורר, ובכל זאת הקול הזה מצטרף להרמוניה שקיימת מעבר לו והופכת אותו חלק במקהלה גדולה ששרה את אותו השיר. המקהלה הזאת משלבת את בני האדם והמרחבים, את העבר והעתיד, את החיים והמוות.

מכיוון שהמטרה ידועה ובטוחה, ובטוחה גם הדרך המובילה אליה, העולם שבו לחמו ונפלו הגיבורים הללו הוא אמנם עולם גדול שאפשר לתעות במרחביו, אבל יחד עם זה הוא גם בית. יש בו מקום פרטי ויש בו שדות ושבילים ואפשר ללכת בהם. כי כל מה שאתה רוצה להגשים וכל מה שאתה מאמין בו נמצא שם. באדמה מלמטה שממפה את הדרך, ובכוכבים בשמים שמאירים אותה. הגיבורים הם בני בית בעולם הזה, בחייהם וגם במותם.

הכאב והייאוש לא נעדרים מכל השירים של גורי, גם משיריו הראשונים, אבל גם כשהגיבור שלו מרגיש רחוק מחלומותיו ("כך אחוזים יחדיו, האיש אשר בגיא / וחלומות חייו, בצור ובטרשים") וגם כשהוא לא מוצא את הדרך ואומר "אתה תלך / ולא תגיע. לעולם", הדרך עדיין נמצאת שם, ואיכשהו ברור שגם "כשתיפול על סף, ועלטה נושבת [...] יצנח כוכב לאות מזל ברכה".

בשירים המאוחרים של גורי המוות כבר דומה יותר למוות הבודד, האבסורדי, חסר הטעם, של מי שמוגדר כהוויה שהולכת למות. כמו מותה של אנה קרנינה ומותה של אמה בובארי, הוא מגיע בסוף היצירות ולא באמצען, ואין לו שום תיקון. זהו מוות של מי שנזרק לעולם וגורלו הסופי טבוע בו בכל מהלך חייו: "שתיקת הים. / אתה תלך / ולא תגיע. / לעולם [...] לבסוף ננוח / ופנינו / עשב ים". בשירים הללו החלום על מולדת חדשה ואדם חדש ועתיד חדש כבר לא מאירים את הדרך ולא מאפשרים לשרים לדבר בגוף ראשון רבים. גם האדמה, השדות והכוכבים התרחקו: "ביני ובין האור חולף הערפל... ביני ובין האור זזים הערפילים, כנדידת עמים, כרמז סוף ובוהו". הסביבה חדלה להיות בית, היא דומה יותר לכלא. אם יש אמונות הן רחוקות, אי אפשר לחפש אותן ולמצוא אותן בתוך החבורה או בהליכה בשדות. לכן הבדידות של החיים ושל המתים כל כך מוחלטת: "להיות אחד, / לא להתחיל לפני זמן רב / ולא להימשך. / אחד". ולכן המוות סופי, לא מוביל לשום מקום, לא מעניק שום משמעות לחיים: "אין פה שום תפארת בן אדם, מות איפוא באין רואים וקול, כי בחושך הם פורחים, פרחי הדם".

ובכל זאת, השירים של חיים גורי מסרבים לוותר. גם כשהמקהלה התפרקה, החלומות התרחקו מהחיים והנופים והכוכבים כבר לא ממפים את הדרך, השירים עדיין מחפשים את המקום שבו הכל יימשך, שבו עדיין נמצאת "המלכות העתידה תמיד לבוא", ובו תוענק מחדש המשמעות למה שאיבד את המשמעות. המקום הזה נמצא עכשיו במלים ובשירים, באותיות ובזיכרונות: "דע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים, / לא ימחקו אותך. / אתה תימשך, עשוי מאותיות. / זה לא מעט. משהו, בכל זאת, יישאר ממך".

וכך, גם אם גיבורו של גורי מרגיש עצמו כ"שומר חומות של עיר / אשר גוועה לפני זמן רב", בכל זאת הוא עדיין רואה היטב את אותן חומות ואותה עיר כ"צוואות של אור אשר כבה לפני שנים". כי הרבה דברים אבדו עם השנים אבל לא אבד הביטחון בזמן, לא אבד הזיכרון ולא אבדו החלום והתקווה.

אפשר לומר ששיריו של חיים גורי שינו עם השנים את האידיאולוגיה, שינו את מבחר המלים, את הקצב, את המבנה, את מקורות ההשפעה, את התכנים, ובכל זאת נשארה האמונה האחת שמובילה אותם לאורך כל הדרך, ברצף שמוליך מהזיכרון של מה שהיה אל הביטחון במה שיהיה. בשירים המוקדמים היה זה הביטחון ביום חדש: המהפכה, גם הלאומית וגם הסוציאליסטית, שהבטיחה עולם חדש ואדם חדש. בשנים המאוחרות זה היה הביטחון ש"אתה תימשך, עשוי מאותיות". מה שהיה יום חדש במציאות הפך יום חדש במלים, בשירים. אבל מה שנשאר ולא השתנה זה הרצף הזה, הביטחון שיש מה לזכור, יש מה לשמר, ועל כן יש מה שיישאר.