אני שוכחת, אל תפריע לי

פורסם בהארץ ב-23 בנובמבר, 2020

---

לגיבורה בספר של יערה שחורי "שנות העשרים" אין שם. גם אין לה זהות. היא עדיין מזהה את עצמה על פי האופן שבו מתייחסים אליה אחרים — "את", כך הם מגדירים אותה, לא "אני". מה שנאמר עליה בספר הוא בעיקר מי היא לא: "אינך סוללת כבישים" (לעומת סבתה שריסקה סלעים במכוש); "אם היו מבקשים ממך היית מוסרת להם את בנך הבכור. אין לך בן, את אישה ללא ילדים"; "שואלים אותך מה את עושה, את אומרת, 'אני לא כותבת'".

הגיבורה הזאת, ללא שם וזהות, מתקשה גם להתנהל בעולם. הפעולות שלה אינן בטוחות, התוכניות לא מתגשמות וכל מה שנאמר עליה סותר את עצמו: "מה את הולכת לעשות?" זאת שאלה שמוצגת בפניה, והתשובה: "את אומרת שתסעי לפריז, 'אולי, אולי'". ובסוף: "הדבקת תמונה של הסיין על דלת ארון הבגדים, לא נסעת לפריז". התיאורים אינם מתארים כאן, הפעלים נכשלו ועל המלים אי אפשר לסמוך, אפילו לא על המלה הפשוטה "כמו": "את בנויה כמו שחיינית, כמו מתעמלת קרקע", כך מגדירה את עצמה הגיבורה ומיד סותרת את ההגדרה הזאת: "את לא שוחה, את לא מתעמלת, את שונאת את הכתפיים שלך".

כמו בספרה של יערה שחורי, גם בספרה של מעין איתן "אהבה" לא בטוח מה היא האמת ומה היה שקר. גם כאן מלת המפתח היא "לא": "שיקרנו כשכתבנו, לא כתבנו. שיקרנו כשכתבנו מכתבים למס הכנסה, שיקרנו לבעלים שלנו, לא היו לנו בעלים, שיקרנו להם. שיקרנו לסרסורים שלנו... בלילות פרשנו שמיכות על הרצפה, שני מבוגרים וארבעה תינוקות. לא, אני שוב משקרת, שני תינוקות וארבעה מבוגרים, או חצי חצי, לא משנה".

היה או לא היה? שום דבר לא ברור. לא בתוך החיים בהווה ולא בזיכרונות העבר. גם כאן הזהות הסובייקטיבית, הפרטית, החד־פעמית מתמוססת אל תוך קולקטיב רחב, שאינו בעצם קולקטיב אלא סכום הפרטים שלא השתלבו בו. כך שלמעשה אין לגיבורה במה להיטמע, ומבנה המשפטים הסותרים את עצמם מדגים זאת: "נולדתם בסנט־פטרסבורג, לא, לא, ההורים שלכן באו מאמריקה. נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל של שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. סירבתן להשיב לסבים שלכן שדיברו אתכן באמהרית, סבתא שלכן שמרה את המפתח מ-48'". בכל מלה מוטבע כאן סיפור חיים שלם, כולל סיפור חייה של הגיבורה, אבל הסיפור הזה נעלם בתוך המכלול, שגם הוא לא ממש קיים. זהו סיפור אינדיבידואלי וקולקטיבי, בלי קולקטיב ובלי אינדיבידואל, סיפור ריק על עולם ריק.

בספרה של מיטל זוהר "נבדה", הזהות המפורקת היא לא זו של הגיבורה אלא של אביה: "באוגוסט, 1978, הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה", כך נפתח הספר, ובהמשך: "במטוס לא היתה קופסה שחורה". לכאורה האירוע התרחש במציאות ויש אפילו תאריך ופרטים, אבל מיד עולה הספק: "עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה". אם כך, אולי זה לא קרה? ואכן בקטע השני משתנה הגירסה, היתה קופסה שחורה: "התאונה נגרמה בשל טעות אנוש". ובכן שוב אנחנו על אותה קרקע לא יציבה שבה היינו עם ספריהם של מעין איתן ויערה שחורי, היה או לא היה? יש עדות או אין עדות? מה שמסופר קרה או לא קרה? שום דבר לא ידוע. הכל מוטל בספק.

ספרים רבים שנכתבים היום מטילים ספק בעצם האפשרות לספר סיפור, אך בניגוד לספריהן של מעין איתן, יערה שחורי ומיטל זהר, הם לא מוותרים ובונים עלילות, ולו גם פרומות ומופרכות. זה מה שעשה הסרט "פוקסטרוט". הוא נפתח כששני חיילים מודיעים לזוג הורים שבנם נהרג. בהמשך מתברר שההודעה טעות ביסודה, ובסוף הבן אכן נהרג בתאונה. המוות בהתחלה ובסוף חוסם את עלילת הסרט כגורל שאי אפשר להימלט ממנו. המונוטוניות של פעולות שיטור על קו התפר ותנועות מצלמה איטיות במרחבים שוממים מדגימות את חוסר האפשרות להיחלץ מהגורל הזה.

ובכל זאת בלבול הזמנים וההודעות הסותרות נותן בסרט הזה את הרושם שדברים שקרו לא חייבים היו בהכרח לקרות. אם הבן לא מת בפעם הקודמת אולי הוא גם לא מת בפעם האחרונה והסופית. מה שהתברר בתחילת הסרט כטעות אולי יתברר כך גם בהמשך. כלומר מתוך תמונה של רגע חיים אחד אולי ייווצרו כמה סיפורים, כי הרגע הזה, כמו קופסה שחורה, מכיל בתוכו את האפשרויות שהיו אבל גם את אלה שיהיו, גם את המסלולים שלא נלקחו ואולי דש בסרט הבא.

גם בספרים של מעין איתן, יערה שחורי ומיטל זוהר דרכים נפרצות ואפשרויות נפתחות, אבל כאן זה לא קורה במציאות אלא בשפה המשובשת שלא מצליחה ליצור את הקשר בין הנושא לנשוא, בין תיאורים לפעולות, בין הגוף היחיד לגוף רבים. היא נוצרה בתודעה של גיבורות שאינן מסוגלות לאחות את שברי המציאות ועל כן לא יכולות לאחות את שברי הדקדוק הפרום. זו היא שפה שמעידה על כישלון, אבל דווקא בכישלון הזה כוחה. כמו השפה המינורית של קפקא (לפי ז'יל דלז ופליקס גואטרי), היא מנתצת את התחביר של השפה השלטת, משבשת את הדקדוק שלה ומחלצת ממנה שפה אחרת, שלא מסמנת מציאות ומשקפת אותה אלא קיימת כחומר לעצמו שנגזר מתוך הכאוס, זוהי שפת השירה, שזורמת בקצב של המשפטים, במצלול של המלים ובפעימה של המשקל וכאילו מנגנת איזו אפשרת של איחוי השברים בתוך עולם שלם יותר, אם לא במציאות, אז לפחות בשפה.

אפשר להגדיר אותה כשפת השירה, אך זו גם השפה של הטראומה, שמנסה בשברי משפטים לספר את מה שאי אפשר לספר אותו, ואי אפשר להיזכר בו, והוא חוזר ורודף את הגיבורות כאילו מתרחש שוב ושוב בהווה, לא בעבר. הקיר שואל בספרה של מעין איתן: "מה את עושה עכשיו?" והיא עונה: "אני שוכחת, אל תפריע לי". לאורך כל הספר מספרת הגיבורה, בשפה מרוסקת, את מה שהיא שוכחת. הדבר הנשכח הזה עצמו מופיע רק בעמודים האחרונים וגם אז הוא לא ממש מסופר. "כשהייתי ילדה, ככה הוא זכר את זה, כלומר בת שש עשרה, ככה הוא זכר את זה... הוא אמר לילדה להתפשט ואונן מולה, הילדה היתה בת שש, כלומר שש עשרה, עשרים ושש, כלומר היא לא היתה ילדה כבר". מה שהיה "אני" הופך "היא", מה שקרה בזמן מסוים קרה אולי בזמן אחר, מה שהיה אונס אולי לא היה אונס, מי שהיתה ילדה אולי לא היתה ילדה.

שפת השיכחה הזאת היא שפה קטועה ומרוסקת, אבל דווקא משום כך אפשר לשמוע מתוכה את צעקת הכאב של הגיבורה. כמו צעקתו של הבן השרוף בספרו של זיגמונד פרויד, שחוזר אל אביו שוב ושוב בחלומות וקורא לו: "אבא, אתה לא רואה שאני נשרף?" גם הצעקה הזאת קוראת לנו להבין את הכאב, להקשיב לו ולהזדהות עמו. זהו הכאב של הילדה שנאנסה בגיל שש, או אולי בגיל אחר, בספר "אהבה"; זהו הכאב של הילדה בקיבוץ בספר "שנות העשרים"; זהו הכאב של האב בספר "נבדה", והכאב של בתו שכועסת עליו ומזדהה אתו כאחד.