אני לא יודעת מי את, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך

פורסם בהארץ ב-28 בדצמבר 2022

---

זה מתרחש כך: מאה מיליוני חלבונים קטלניים מסתערים על המוח. תאי עצב נופלים בזה אחר זה כמו קוביות דומינו, והמוח הולך ומתכווץ עד שהוא מגיע למשקל של תפוז. וזה קורה גם כך: לאט לאט, כשהנוירונים הולכים ונחנקים בראש, לא רחוק מהאוזניים, כל כך בשקט עד שאי אפשר לשמוע אותם. המסדרון, החנויות, הרחובות, מתחילים להתפתל ללא סדר הגיוני. ואז, כשזה קורה בספר של ליסה ג'נובה עדיין אליס, הגיבורה יודעת אמנם שהיא בכיכר הרווארד, אבל לא יודעת איך להגיע הביתה. אנשים ואוטובוסים דוהרים סביבה, מסתובבים ללא כיוון, הקשר בין הדברים נעלם.

בשנת 1906, באולם גדול מלא אנשים, הרצה ד"ר אלויס אלצהיימר על חולה בת 56 ועל השיטיון שיוחס בימי הביניים לשדים ואיך נהוג היה לגרש אותם. כשסיים את ההרצאה שלו ופנה אל הקהל: "יש שאלות?" אף אחד לא ענה ויושב הראש סיכם: "ברור שאין רצון לקיים דיון". זו הייתה הפעם הראשונה שבה דובר על אותה הפרעה נפשית מוזרה, חסרת הסבר – הדמנציה. הקהל אמנם לא שאל שאלות אבל הדיונים נמשכו, וגם המחקרים וגם הספרים, התיאורים, הדו"חות, הכאב של אלה ששוכחים והכאב של אלה שמתבוננים בהם.

בספר לא קמתי מהלילה שלי אנני ארנו מתארת איך אמה מתבלבלת בין הדלתות בבית, לא יודעת איפה היא נמצאת ולא מבינה, "אני לא מצליחה לתפוס את זה," היא אומרת, "הדברים חומקים ממני". ארנו גייגר בספר המלך הזקן בגלותו מתאר זאת בגוף שני: "אתה מרגיש כאילו קרעו אותך הבוקר משנתך, אתה לא יודע היכן אתה נמצא, הדברים מקיפים אותך - ארצות, אנשים, שנים, אתה מנסה להתמצא ולא מצליח. הדברים ממשיכים להסתובב סביבך: מתים, חיים, זכרונות, קטעי משפטים שלא אומרים לך ולא כלום." ופנינה רון צפורן בספרה יומנו של חולה אלצהיימר ובתו עוברת לגוף ראשון כדי לתאר את אותה הרגשה מפיו של אביה: "משהו קורה לי, העיתון בידי, אני מנסה לקרוא, אני רואה אותיות, מילים, משפטים, אני מנסה להבין את הכתוב והדבר לא עולה בידי. מדוע אינני מצליח להבין את הכתוב?"

מתי בדיוק יגיע הרגע שבו הדברים ייעלמו? תמונות מסרטים, קטעי ספרים. עמנואלה ריבה שאומרת לאהובה: "אני הייתי בהירושימה, אני ראיתי," זה היא שאומרת, או שזאת אני, הצופה? בלמונדו ברגע שלפני מותו אומר לאהובתו: "את גועלית", הרגעים האחרונים של פייר במלחמה ושלום כשהיער מסתחרר מעל לראשו ומעל לראשי. כמה ריק יהיה אז העולם.

או אולי לא, אולי זה יהיה הזמן לראות את הדברים עצמם, כפי שהם, ללא העבר וללא עתיד, ללא הזמן שנשרך אחריהם. עץ זית מול החלון, ענפים, עלים וזיתים, רק יופיו וקיומו ברגע זה. בלי שום אינפורמציה נוספת, כמו מי שתל אותו, מי ימסוק את הזיתים שלו, מי יאכל אותם. הזמן יעמוד, דבר לא ינוע. אמא של אנני ארנו מספרת שאחותה מרי לואיז באה לבקר אותה לעיתים קרובות, מרי לואיז אמנם מתה לפני שנים אבל לאמא של ארנו זה לא משנה, יש לה הכוח להקים לתחייה את מה שמת, לשכחה, כמו לאותו עץ זית, אין זמן.

אולי בגלל ההרצאה של אלויס אלצהיימר, אולי בגלל השנים שבהן חייתי עם מי שחלה באלצהיימר, אולי בגלל החברים שכבר לא זוכרים או בגלל סימנים שמגיחים מתוך העתיד – כמה מהאנשים שעליהם כתבתי חלו באותה מחלה, זה קרה למשל לאביו של מיכאל ברנשטיין, מי שהיה אהוב ליבה של רחל המשוררת, בספר ים ביני לבינך: בחודש פברואר כשמד החום הראה עשר מעלות מתחת לאפס, הוא יצא מביתו ללא מעיל, "כיוון שנקרא לטיפול בית דחוף בחולה שמצבו הלך והדרדר, זה מה שהוא אמר לבנו מיכאל שמצא אותו מסתובב בתחנת הרכבת מותש וקפוא. אחרי זה הוא חלה בדלקת ריאות וצריך היה להעביר אותו לבית חולים. כשהוחזר הביתה נראה היה כאילו ניתקו לו שם בבית החולים את הקשר אל המילים ואל הזיכרונות ועכשיו הוא ישב במשך היום כולו, לפעמים בעיניים פקוחות, לפעמים בעיניים עצומות ושתק. הוא כבר לא התעקש לספר למיכאל בפעם האלף איך המלחין ההוא, מה שמו, מחק בסכין גילוח את השם של הדבר ההוא שכתב, לכבוד מי זה היה? 'אבא, אתה מתכוון לבטהובן שמחק את השם נפוליאון מהסימפוניה שלו וכתב במקומו הירואיקה?' שום זיכרונות, הכל נמחק כמו בסכין הגילוח ההוא, נותרו הברות 'נה', 'בה', חוזרות על עצמן שוב ושוב. 'אבא, אתה מתכוון לנייבה?' אבא לא ענה. אחר כך הוא כבר לא יכול היה לקום וצריך היה לקחת אותו אל השירותים ואל המקלחת וכל הזמן הזה גם כשהוא הלך ודיבר וגם כשהוא חדל, מיכאל היה ממשיך ומזכיר לו דברים שהיו והאמין שזה יחזיק אותו בחיים."

מוזר, איך כמו מחלה מדבקת השכחה הזאת מתפשטת ומאיימת להכות גם בגיבור שעליו אני כותבת עכשיו, המחזאי סופוקלס. האם גם הוא יאבד את הדרך, ישכח מילים? כנראה שכן ואפשר יהיה להסביר ולנמק את זה: אמנם הביוגרפים שלו מספרים שהוא מת מאושר בגיל 90, ללא מחלות, ללא בעיות אישיות אחרות ובמלוא כוחו. הם קוראים לו סופוקלס המאושר ומספרים שאסקולפיוס, אל הרפואה, התגורר בביתו בצורת נחש ובכך מסבירים את גילו המופלג ואת בריאותו. אבל מה יכולים הביוגרפים לדעת על השעות האלה שבהן הוא יושב ליד השולחן, דף הפפירוס לפניו, מלא שרבוטים, חלקי משפטים, עלילות שלא מתחברות זו עם זו ובלי גיבור ראשי והוא מרגיש – מחזה לא יצא מכל זה.

הוא כותב עכשיו את אדיפוס בקולונוס, מוליך את הגיבור שעליו כתב לפני שנים אל מותו. וכאשר זאוס קורא לאדיפוס במחזה: "מה מעכב אותנו עוד מלכת? כבר התמהמהת למכביר", סופוקלס בחדר שלו, מול השולחן שלו, עונה לו: 'עוד מעט, אני צריך לגמור כאן משהו, שום דבר לא בוער'.

אבל בכל זאת הימים עוברים והמילים הולכות ונעלמות, שמות עצם, פעלים, גם הזמנים משתבשים והנושא והנשוא מתערבבים לגמרי זה עם זה. ועוד דברים לא נותנים לו מנוח, כמו הבקרים שבהם הוא קם ומגלה שמישהו נגע בגווילים שלו, אולי המשרת הזיז אותם, אולי הוא עצמו, וכל מה שנכתב אתמול נמחק. מה היה שם? אין סיכוי שיצליח לשחזר, צריך להתחיל הכל מהתחלה. 'אתה סופוקלס הגדול' הוא צריך להזכיר לעצמו את מה שהביוגרפים יכתבו לאחר מותו, זה שהאלים מלווים אותו, זה שדיוניסוס בא לבקר אותו בביתו. אתה חייב לשמור על השם שלך. אז מה אם אתמול כשדיברו על פינדרוס לא בדיוק ידעת במה מדובר, שום דבר לא קרה, רגע אחרי זה נזכרת, ומה אם לא מצאת את המילים הנכונות בפגישה עם יושב ראש העיר, 'אדוני יושב הראש' אמרת, 'אבל מה בעצם שמו? זה עומד לך על קצה הלשון, עוד רגע זה יגיע, והרי בסוף הצלחת להיזכר והיו מחיאות כפיים שהחרישו את הכל'. ובכל זאת כמה זמן זה יקח? מתי כולם ידעו שאפילו בשמו של האיש בחנות הפירות הוא לא מצליח להיזכר? 'תזכיר לי את שמך? פשוט אין לי זיכרון לפנים,' מתי כבר לא יצליח לחבר משפטים ופסקאות למחזה.

אולי כל זה לא קרה, אבל הרי גם מה שהביוגרפים מספרים לא קרה, למשל הסיפור על הביקור של דיוניסוס. ובכל זאת, הוא בוודאי היה מוקף באנשים והיה מי שעזר לו, כמו שאני ניסיתי לעזור לאנשים שאהבתי ושעליהם כתבתי, לזכור במקומם, להחזיר להם את העבר שכבר איננו, לבנות אותו מתוך השאריות. ניסיתי לחפש את מי שנחבא מאחורי המילים, מישהו שמרגיש, מפחד, מחפש אהבה, זוכר איזו מנגינה ומנסה לשיר אותה. יש בן אדם מאחורי כל זה, גם אם הוא לא זוכר, גם אם הוא לא יודע, אפשר להרגיש אותו ולאהוב אותו. לכן, כשעמוס קינן, האיש שאיתו חייתי את מרבית חיי, חדל לזכור, השמעתי לו תקליטים שהוא אהב וכשהוא שאל: 'איפה אמא שלי?' אמרתי לו: 'אני אמא שלך'. את זה ניסחה באופן מדויק אמא שלי כשנה לפני מותה: 'אני לא יודעת מי את,' היא אמרה לנכדה שלה, 'אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך'.

בספרים שכתבתי, אל מה שנמוג ועל דעת עצמו, ניסיתי להאריך את החיים של שני אנשים שאהבתי, אמא שלי ובן הזוג שלי עמוס, באמצעות הכתיבה. הכרחתי אותם להעלות זכרונות מהעבר למען העתיד ובכך להרחיב את הזמן הקצר שנותר להם לכדי משך חיים ארוך, ולמרות שידעתי שלא נותר להם עוד הרבה זמן, האמנתי שכל עוד הם זוכרים ועוזרים לי לכתוב על זה, זה ימשך.

שניהם כבר מתים, אבל נשארו הספרים ונשארה האהבה שהושקעה בתוכם ונשארו החיים שהענקתי להם. באופן דומה נותרו הזיכרון, האהבה והחיים של ההורים הזקנים בספרים שאני קוראת עכשיו. ארנו גייגר בספר המלך הזקן בגלותו מזדהה עם אובדן הזיכרון של אביו ומדבר איתו מתוכו, ונגה אלבלך בספרה האיש הזקן שוקעת בתוך הזכרונות הקטועים של אביה, מתארת אותם בשפה קטועה משלה ובכך היא מעניקה לו את מה ששכח ואת הזמן שנמחק, כותבת מתוך הדמנציה שלו.

את הזיכרונות אפשר למצוא גם בתוך החפצים שנותרו. אמה של אנני ארנו כבר לא מחפשת את מה שאבד, היא ויתרה, אבל בתה עוד זוכרת את המאמץ הנואש שעשתה כדי למצוא את "תיק הרחצה שלה, כשאחזה עדיין בעולם מבעד לדברים." עכשיו היא מתבוננת בכאב, בשיוויון הנפש של האם "אין לה דבר. השעון שלה, מי הקולון שלה, נעלמו. עכשיו רק לאכול." וגם כשהחפצים נעלמו אפשר עדיין להיזכר בתחושות וטעמים וריחות, למשל בטעם של אפרסק בפה כמו בספר The Memory Police של יוקו אוגווה, בעוגת המדלן של פרוסט או בריח של פריחת שקד בבוסתן הנעלם ההוא ובמגע היד של בתי שלומציון שהלכה איתי לשם, וזה לא מעט.

אבל מה שהאיש השוכח זקוק לו באמת זה לא בוסתן, אלא בית. הרגשה של חיים מוגנים מתחת למחסה בטוח. האיש הזקן בספרה של נגה אלבלך עומד ליד ביתו ומבקש שיקחו אותו הביתה. "זה לא הבית שלי", הוא אומר לבתו, והבת מנסה לשכנע אותו: "הנה החדר שלך, וזאת השמיכה שלך", ולא מבינה שלא את הבית הזה הוא מחפש, אלא את הבית האמיתי, ארבעה קירות וגג שישמרו ויגנו עליו, שיחברו את כל הקטעים שהתפרקו ויקבצו אותם למשהו שנקרא חיים.

את הבית הזה חיפש עמוס לפני שנים ואני תיארתי את זה כך: "איפה הבית? הוא לא יודע, ובלי לדעת הוא הולך, דרך שדרות בן ציון אל רחוב אחד העם ופונה ונכנס אליו וממשיך לחפש, עד שהוא מוצא חצר מוכרת ועוד חצר ודלת ואיכשהו הוא מאמין שאם הדלת הזאת תיפתח זה אולי יהיה ביתו, אבל לא. הדלת נפתחת. זה לא ביתו. אישה זרה מתבוננת בו, מנסה לברר מה מבוקשו", מסתבר שהמקום שאליו הוא הגיע, בלי לדעת, היה בית ילדותו, ברחוב אחד העם מספר 134.

ומה עושה מי שלא יכול להגיע לבית שאותו הוא מחפש, משום שהוא כבר נמצא בו? כמו האיש הזקן אצל נגה אלבלך וכמו האב בספרו של ארנו גייגר, "אני הולך עכשיו הביתה" הוא אומר לבנו, "אני הולך לבד, מי יודע, אולי אגיע הביתה בנובמבר... הסיכוי היחידי הוא ללכת הביתה". אחר כך הוא מהסס, ובסוף פולט את הבעיה: "יש לך כתובת בשבילי?" הבן נותן לו את הכתובת והוא לא מזהה אותה, "נו טוב, אבל אף פעם לא הייתי פה הרבה", הוא אומר. "אתה בנית את הבית בסוף שנות החמישים," אומר לו הבן, "ומאז אתה גר פה," והוא עונה לו: "אני מאמין לך, אבל בהסתייגות. ועכשיו אני רוצה הביתה."

עמוס קינן, בניגוד לאביו של גייגר, לא נעצר בבית. לקראת סוף חייו הוא חיפש משהו גדול יותר, רחב יותר, ארבעה קירות כבר לא הספיקו לו, הוא רצה יותר. זה קרה בתהליך איטי: "בהתחלה התדלדלו הזכרונות מהזמן הקרוב ואחר כך גם מהזמן הרחוק. ובסוף, כשלא יכול היה לכתוב עוד, הוא צייר, אותו ציור שוב ושוב: עיר ים תיכונית, ברושים וזיתים, גדרות אבן, יום אחר יום, ציור אחר ציור, בכולם אותה עיר, אותם בתי אבן, אותם ברושים. ואחר כך הפסיק לצייר וגם המילים נעלמו ובסוף נותרו רק שש, הראשונה הייתה ירושלים והיא הייתה משמשת לסיכום כל מה שדרוש לו, כל מה שעוד היה רוצה. 'עכשיו אני צריך ללכת לירושלים' היה אומר. פעם כתב שירושלים חשובה לו מאוד אבל גם צדק חשוב לו ולכן הדבר היחידי שחשוב לו באמת הוא הצירוף של שניהם: ירושלים של צדק. עכשיו הוא כבר לא זכר את זה יותר, ובכל זאת ירושלים נמצאה שם, בתוך הזכרונות שכבר אינם, ואותה הוא המשיך לחפש עד יום מותו."

אולי הוא צדק, אולי האשמה לא הייתה בו אלא בעיר עצמה, בירושלים שלא הייתה מעולם. ואולי האנשים שכתבתי עליהם וחייתי איתם לא שכחו, אולי אלו המקומות שבגדו, הם שאיבדו את הזכרון, שכחו איזה מעיין שזרם בתוכם, גדר אבן, עץ, נעלמו בתוך כבישים ומחלפים וגשרים. הזמן לא יעזור כאן, גם לא הזכרון. יש שביל שמתפתל אל סבך קוצים ושיחים, ושם מבעד לענפים גיליתי עם בתי שלומציון את אותו בוסתן נסתר עזוב של עצי פרי, תאנה ורימון וגפנים מטפסות. קראנו לו גן העדן הקטן, כי בהמשך הדרך גילינו גם את גן העדן הגדול, שם קטפנו תאנים וקצת סברס. ועכשיו אני מחפשת אותו והוא איננו, איפה הוא, לאן הוא נעלם? אני מכירה את הדרך בעל פה, יכולה בעיניים עצומות למצוא את הבוסתן ואת סבך הקוצים ואת שיחי הפטל, הרי הייתי כאן, צריך לפנות ימינה וללכת עד לסוף השביל ושם הכל יתגלה. אבל מה עושים כאן הרי עפר ועמודי ברזל? לא, זה לא הכיוון, אולי שמאלה, מתחת לבית האבן, אבל אין כאן בית אבן, יש רק פיגומים, הכל זז או נעלם או התחלף. מי לקח וטרף את העמק הזה ואיך לתאר את כל מה שאיננו? אולי כך:

"אי אפשר לצאת מכאן

השביל הזה נחסם מזמן

אי אפשר לטבול במעיין הזה

נחתם מזמן

מישהו קורא בשמי

אבל אני אינני שם

מישהו קורא בשמי

ונעלם."

(רונה קינן).

איך לחזור לשביל ההוא, לבוסתן, לאנשים שהיו כאן וכבר לא זכרו ועכשיו גם נשכחו. ללכת הרחק אל תוך העבר ולהגיע למרתף קטן, בין שני חדרים, ברחוב הרב קוק בירושלים. הייתה שם חצר עם כמה עצים שקראנו לה חורשה ובמרכזה מבנה אבן סגור ששימש כפתח הביוב. ההורים שלנו קראו לו "הג'ורה" ואני ואחותי קראנו לו "הבאר" והיינו בטוחות שעליה נכתב השיר: "עלי באר, באר עלי" ושאם ימצא האדם הנכון שיגול את האבן מפיה, אפשר יהיה לצקת את מי הפז שלה אל תוך הדלי. איך לחזור לשם, אל הבית הראשון שלי.