נורית, אני לא זוכר ב-1948 אם הדלתות היו פתוחות או נעולות

פורסם בהארץ ב-11 בינואר 2018

דיר יאסין: סוף המיתוס, מאת אליעזר טאובר, הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2017, 282 עמודים

---

ספרו של אליעזר טאובר על דיר יאסין מסתמך על כל הנתונים שהיו בשטח, בוחן כל פרט, כל עובדה, כל נתון, חופר ומגלה כל עדות שהיתה וכל עדות שעוד אפשר לגבות. ובכל זאת המסקנה הסופית שלו, שלא היה טבח בכפר, מותירה כל כך הרבה עובדות שנותרו בחוץ והן סותרות ומפריכות אותה.

בבוקר התשיעי באפריל 1948 הותקף הכפר דיר יאסין, ששכן חמישה קילומטרים ממערב לירושלים, על ידי כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י. בקרב שהתרחש במקום נהרגו כ-100 עד 120 תושבים, בהם נשים, זקנים וילדים. עד כאן העובדות מוכרות ומוסכמות וכל ויקיפדיה רצינית יכולה לחתום עליהן. מכאן שום דבר לא ברור, מה היה שם? קרב לגיטימי או טבח, פעולת כיבוש שהסתבכה או הוצאות שרירותיות להורג. כמספר העדויות והחקירות של הקרב הזה, כך מספר הגירסאות הסותרות זו את זו.

ספרו של אליעזר טאובר נועד לעשות סדר בערבוביית הגירסאות הללו ולגלות "מה באמת קרה בדיר יאסין". כדי להגשים את המשימה הזאת הוא בוחן באופן יסודי ביותר את כל העדויות של כל הצדדים, יהודים וערבים, לוחמי ההגנה ולוחמי אצ"ל ולח"י, בלי להתעלם מאף אחת מהן ומבלי לפסול אף אחת מהן. מטרתו האחרונה היא להרכיב מכל העדויות הללו את הסיפור האחד, הכולל, המלא והנכון של אותו קרב.

פרשת דיר יאסין היא מעין גביש המכיל בתוכו את הפצע העמוק שהתגלה במלחמת תש"ח כולה ובכל המלחמות שבאו אחריה. זהו הפצע של מי שמיטלטל, ללא מנוח, בין זהות הקורבן לזהות התוקפן, בלי להשלים עם הסתירה שבין שתיהן וללא יכולת לבחור ביניהן. לכן המשימה שקיבל עליו כותב הספר הזה, לחזור אל אותו קרב ולספר אותו, היא כל כך חשובה. אולי היא מכילה את הסיכוי להבין את הסתירה הזאת, הקורעת את הזהות הישראלית ולהתמודד אתה. השאלה היא אם המשימה הזאת ניתנת לביצוע, אם השגת האמת האחת, היחידה והאחרונה על מה שאירע שם ב-9 באפריל 1948 היא אפשרית, האם אפשר לשלב עדויות וזוויות כל כך סותרות זו את זו ולהכיל אותן במילה מסכמת ברורה — "טבח" או "קרב לגיטימי"?

הספר הזה מסתמך על כל הנתונים שהיו בשטח, בוחן כל פרט, כל עובדה, כל נתון, חופר ומגלה כל עדות שהיתה וכל עדות שעוד אפשר לגבות, מתייחס אל כל העדויות הללו בכבוד וברצינות ושוקל את הסתירות והדמיון ביניהן. ובכל זאת המסקנה הסופית שלו, שלא היה טבח בכפר, מותירה כל כך הרבה עובדות שנותרו בחוץ והן סותרות ומפריכות אותה.

והנה רק חלק מהעובדות הללו, המוכיחות שהיה או לא היה טבח בדיר יאסין. מצד אחד מאיר פעיל, שהיה במקום ביום הקרב בתפקידו כמפקד בפלמ"ח, ראה, לפי דבריו, איך מעמידים ערבים בשורה אל הקיר, גברים, נשים וילדים, ויורים בהם. עדות אחרת מספרת על 11 איש מבני משפחת זיידאן, שיצאו מהבית בידיים מורמות, ולוחם אצ"ל שחברו נהרג בקרב ירה בהם. יש עדויות על גוויות שנמצאו במחצבה. יש עדות על שני גברים שהתחפשו לנשים ונורו, ועוד ועוד, ואלה הן רק חלק מהעובדות שאין עליהן עוררין.

לעומת זאת, מוסכם על כך שהיה במקום קרב קשה. לוחמי אצ"ל ולח"י לא היו מאומנים בקרבות בשטח בנוי, כלי הנשק שלהם לא תיפקדו כהלכה או לא ירו, לא היה תיאום או קשר, גם לא אלחוטי, בין היחידות והאש הכבדה שניתכה עליהם מעמדות המגינים עצרה את התקדמותם וגרמה לאבידות רבות. ההחלטה לפוצץ את הבתים נבעה מהקשיים הללו והיא שגרמה, יחד עם האש האוטומטית של המקלעים, לרוב האבדות במקום.

לכל העובדות הללו, התומכות בעמדת הכותב, מצורף ניתוח מקיף ורציני של גירסאות על מספרי הבתים שנהרסו, כמות הפצועים, שמות ההרוגים, מיונם לפי מין וגיל, עדות רופאים על סיבות המוות ועוד – כל אלה יחד מובילים בסופו של דבר למסקנה שבדיר יאסין התרחש קרב שהשתבש ולא טבח מתוכנן מראש.

אבל המסקנה הסופית הזאת היא בעייתית כי כל עושר העובדות הרבות והסותרות המובאות בספר מסרבות להצטרף למילה אחת — "היה", שלעולם לא תוכל להכיל אותן במלואן, או לשתי מילים — "לא היה". מצד שני, האם נכון לא לקחת אחריות על האירועים ולנקוט עמדה חד־צדדית, או יותר גרוע — לא לנקוט עמדה? לדבר על נרטיבים במקום על עובדות, או על פוסט־אמת במקום אמת?

אני שואלת את השאלות הללו משום שאני הייתי שם במשך יומיים שלמים, ובמהלך של צעד אחר צעד עברתי את הקרב הזה יחד עם עמוס קינן וחברו ללח"י, עזרא יכין ויחד עם זינאב עאקל ומרים בתה, שהיו תושבות הכפר, וריאיינתי עוד הרבה לוחמים ותושבים ועדים. ומה למדתי מכל זה? למדתי כמה אינפורמציות צריך להצליב, כמה נקודות מבט צריך לחבר כדי ליצור פסיפס אחד שאין שום אפשרות לארוג אותו יחד, לאמת אחת. שוב ושוב עברתי בסימטאות ההן, מהבית של זינאב, ששכן בפאתי הכפר, דרך הסימטה שבה רצו עמוס וחבריו, שמו פצצות על הדלתות והמשיכו להתקדם אל מול האש שנורתה עליהם מבית המוח'תאר. עברתי דרך המאפייה אל בית דודה של מרים שנורה בראשו מול עיני אחותו ואחייניתו. הגעתי לרחוב צדדי שבו ראה עזרא יכין ערבי חמוש וחשב שמי שיירה ראשון ייצא חי. הייתי בחדר האורחים הגדול (או חדר דומה לו) שבו ראה יאיר צבן בפינה רחוקה אשה יושבת על הרצפה, ירויה בעורפה, והייתי בבית אחר שבו ניסים טוקטלי ראה משפחה שהסבה לארוחת בוקר ואשה שהיתה ירויה במצחה. ועברתי גם עם מרים וזינאב דרך הבית של סבתה, שאליו היא ניסתה לברוח אבל הדלת היתה סגורה. ובעת הטיול מרים ביקשה רשות לעלות אל הגג כדי להראות לי את המקום שבו מצאה את דודה השני פצוע, מוטל על הרצפה, ורצה לחפש מים בשבילו וכשחזרה הוא היה כבר מת.

ימים ארוכים ביליתי בכפר הזה וראיתי אותו מכל כך הרבה זוויות, מכל כך הרבה גזרות. חלק מהמקומות עוד נשארו, את חלקם שיחזרתי. היה לי שרטוט מלא, גיאוגרפי כמעט, של כל אחד מהאירועים. אבל את האמת הברורה, החד־משמעית, לא מצאתי, כי לא יכולתי להתעלם מהמרחקים העצומים שבין זווית לזווית, בין תיאור לתיאור, וגם מהמרחק שלא ניתן לגישור — בין בית החולים כפר שאול לבין הכפר דיר יאסין, שעל חורבותיו נבנה בית החולים הזה, או בין טיול שליו בשנת 2000 לבין הקרב הקשה שהיה שם ב-1948.

למעשה, הקשר ביני לבין האנשים שאתם דיברתי ואתם טיילתי ברחובות הכפר היה קשר של חירשים — של אנשים שעומדים משני צדי ההיסטוריה ובגלל מרחק השנים ביניהם לא שומעים היטב זה את זה.

"ירו עלינו מהבית ההוא בכיכר, ירו כל הזמן — גם אנחנו וגם הם, וכל אחד רץ לאן שיכול היה לרוץ. היו לנו פצצות קטנות ותלינו אותן על הדלת והדלת היתה נפרצת ואנחנו המשכנו לרוץ ולירות" — כך התחיל הריאיון שלי עם עמוס קינן, שהתקיים תוך כדי טיול בכפר, ובהתחלה הוא עוד זרם.

לאן ירית?

לא יודע, יריתי כדי שלא יירו בי.

בהמשך הריאיון הסתבך. שאלתי למה בעצם צריך היה לשים את הפצצות ואם הוא זוכר אם הדלתות היו פתוחות או נעולות. "נורית, אני לא זוכר ב-1948 אם הדלתות היו פתוחות או נעולות", הוא ענה לי, "ירו עלינו, לא היה לי זמן לחשוב. יריתי לכל הכיוונים". הריאיון הסתבך עוד יותר כשרציתי לברר אם אשה שהוא פגע בה בזמן הקרב היתה צעירה או מבוגרת, ומה היא לבשה ומי היה אתה ואיך היא נראתה. "נורית, את היית צריכה להיות שם כדי לרשום מה היא בדיוק לבשה ואיך היא נראתה", הוא אמר וביקש ממני לסגור את המקליט.

ובעצם הוא צדק. כי איך אתה יכול לראות בדיוק במי ירית ומה הוא לבש, כשפצצות מתפוצצות סביבך ואתה יורה ויורים עליך. ואיך אפשר לקשר בין מה שקרה במקום ההוא, שבו לחמו עמוס וחבריו, לבין מה שקרה בזמן אחר, במקום אחר, באותו הקרב, למשל בבית משפחת זיידאן או בבית אחיה של זינאב, או ברגע שבו מרים ברחה אל סבתה והסבתא שכל כך אהבה אותה לא פתחה את הדלת כי פחדה מהיהודים.

ובכל זאת אפשר וצריך לחזור לשם ולתאר את זה ולזכור ולדמיין. אפשר גם לא לוותר — להמשיך ולחפש ולאסוף ולאגור עובדות, ולהגיע למסקנה שתהיה קרובה לאמת ואליה לא תגיע אבל תאפשר אולי לחשוב באופן מורכב יותר על שני הסיפורים, היהודי והערבי, ועל הצדק והעוול שהיו כרוכים יחדיו במלחמה ההיא ובמלחמות האחרות ובהגשמת הציונות בכלל. וכך, מתוך הידיעה שלא היה מקום אחר ולא היתה ברירה אחרת, להכיר גם בחטא ובאשמה ולהתמודד אתם.