ים ביני לבינך, 2015

החדר ריק, רק הגוססים נשארו. החיים שוב מתרחשים במקומות אחרים, לרגע עברו כאן וחלפו ונעלמו. היא מוציאה את ספר השירים של ש. שלום שהביא לה זלמן, רוצה לקרוא בו, אבל מניחה אותו על הכוננית ומחליטה לקום, לחפש את האחות, לשאול אותה משהו, לשמוע את התשובה שלה, אבל נשארת במיטה.

למחרת השכמה, רחצה, זריקת קופר, מדידת חום ודופק. בחוץ להקה של ציפורים משתגעות משמחה, נאחזות בברושים, חולפות במטסים בדרכן אל ים הכסף שנקרא הים האדום. הדלת אל המרפסת סגורה, האחיות עזבו. אחרי כל גיהינום יש גיהינום אחר. יללת כאב נשמעת בחוץ, מישהו מתייפח? אבל כל המיטות דוממות. מי נפל שם בחדר האמבטיה? מה חסר שאני אהיה בריאה? עכשיו בא השיעול הכבד.

בלילה ד"ר כיתאין רשם לה שני כדורי שינה והיא ראתה שדרה של עצי צפצפה, אמא בשמלה מתנפנפת וכובע רחב שוליים וילדה קטנה אוחזת בידה, כמעט רוקדת, ושתיהן נכנסות אל היער ומוצאות דרכן בין העצים אל תוך העננים. ואז היא שמעה רעש, פקחה את עיניה והתעוררה, והנה, מי יושב על מיטתה? אמא שלה, אותה אמא, חיה, בריאה, לבושה בשמלה לבנה ולחייה ורודות. היא התיישבה על שפת המיטה, אחזה בכף ידה של בתה ושאלה: "ריה'לה, מה את עושה כאן? למה את כאן?" היא שאלה עוד משהו ופתאום שיעול קשה אחז בה וקטע את דבריה והיא קמה ויצאה מהחדר, ועכשיו האחות עומדת ליד המיטה, מסתכלת על הסדין ואומרת: "זה לא טוב, את יורקת דם, זה לא טוב."

צריך לקום מהמיטה, להתרחץ, האחות תחליף את הסדין, אבל היא נשארת לשכב, מושיטה יד אל הכוננית, לוקחת נייר ועיפרון וכותבת עוד מכתב לברכה: "ברכה, אני נכנעתי להחלטה להיות פה עוד כשבועיים אבל אין לי כוח לזה. אנא, ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי! העיקר למצוא בחורה. עשי זאת, ברכה, לכל המאוחר עד 21 לחודש. כל יום ממית אותי המתת־מה".

המכתב התיש אותה ובכל זאת בשכיבה, בעיניים עצומות, היא מושיטה יד ומניחה את מחברת השירים על ברכיה. דווקא עכשיו כשכל כך חשוב למצוא את המילים הנכונות, היא לא יכולה לפקוח את העיניים ובמקום מילים היא שומעת יללה שבאה מהעמק למטה, אבל נשמעת כל כך קרובה, כאילו הם כבר כאן. מה הם רוצים? היא רואה סוס מחייך, שפן במשקפיים, היא שטה מעל תהום, עצי אורן נעים ברוח. מי צוחק שם ופניו לפתע מתעוותים? היא כבר הולכת לשם, אבל לפני כן היא חייבת למצוא את המילים. היא לוקחת את

המחברת מהכוננית, כותבת אותן בעיניים עצומות, בלי לראות מה נכתב, בלי להבין, כמו אותיות מעופפות על גווילים נשרפים.

הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

והמחברת נשמטת מידה ונופלת אל תוך החריץ שבין המיטה לקיר. שבוע ימים לאחר שהמכתב לברכה נשלח, ביום שלישי, 15 באפריל 1931, עזרה לה האחות וילקיס להכניס כמה בגדים לתיק צד, ובעזרת הסניטר הובילה אותה אל המרכבה שחיכתה בפתח המבראה, הפעם עם כמה כריות על המושב, אפילו שמיכה למרות שלא היה קר, כי היא רעדה מדי פעם. גם ד"ר כיתאין הצטרף. הרכב אחז במושכות, המרכבה ירדה ברחוב הרצל, עברה את ואדי אל־סראר, חלפה על פני עקרון. נוסעים לתל אביב. לא הביתה, אלא אל בית החולים "הדסה" שברחוב בלפור.

ומדוע שוב מגיחה מרים מאיזשהו מקום, מהשדות שבצד הדרך, מהכפר הערבי שהולך ונסוג לאחור? לא היא עצמה כי היא כבר איננה, את זה היא זוכרת היטב עכשיו, אלא הרגע שבו חיה נתנה כלי מלא חלב לרבקה שץ והוסיפה עוד כוס ואמרה: "זה בשביל מרים," ורבקה אמרה: "למרים אין עוד צורך בשום דבר." לפני זה היא ישבה על הדשא וקראה מכתב מאבא שלה: "את היחידה שנותרת לי, כל בנַי עזבוני, עברו אל הבולשביקים", אבל שוב הכול מתבלבל.

את המכתב קראה כנראה אלישבע, לא מרים, ואחר כך ירתה כדור ברקתה. ועוד שדות בתוך שדות. בתחילה שדות חיטה שעוד מעט תיקצר וכרמים ואחר כך יערות אשוח, עצי לבנה ובקתה של איכרים והשלג שהתחיל להפשיר, דולף מהגג שלה, וכל זה מלווה במילים כמו: "קול תרועת האושר בערוב ימי", או: "ליל ירח אחד ואורו זרוע על פני ימים רבים".

מילים שיצאו מתוך השירים ואיבדו את הדרך ולא יכולות לחזור לשם. וכדי לוודא שהיא עדיין בתוך המציאות הזאת, היא שואלת את האחות וילקיס: "עוד מעט קיץ?"

והאחות וילקיס עונה: "כן."

הם עוברים עוד שדות, עצי האשוח כבר נעלמו מעבר לעקרון ועלי הכסף הכתומים נעלמו יחד איתם. קולו של ד"ר כיתאין בוקע מתוך השדות הללו, אומר משהו וחוזר על כך בקול רם. היא שומעת את המילה "רחובות", מתנערת, פוקחת את עיניה ולא רואה דבר, אבל מתרוממת במאמץ רב ופונה אל הרכב, לא אל ד"ר כיתאין, ואומרת: "תוכל להיכנס לרחובות לרחוב עזרא מספר שמונה?" הדוקטור אומר שזה לא אפשרי, כי אסור לאבד זמן, צריך להגיע במהירות לבית החולים, והיא אומרת, עדיין לרכב, לא אליו: "תיכנס בבקשה

לרחובות, אני רוצה להיפרד מנקדימון," וד"ר כיתאין פונה לרכב וחוזר על דבריה: "פנה לרחובות לרחוב עזרא."

"כשהגיעו לרחוב עזרא ונקדימון יצא אליהם, היא שכבה על המושב וראתה אותו מביט בה. היא אמרה: "שלום, נקדימון," והוא אמר: "שלום, רחל." את כל זה אנחנו יודעים מפיו וגם את ההמשך: "היא שכבה בעגלה, לא היה צורך לומר לי מי הבאה, ראיתי לפני שלד אדם, שערה הנהדר הפך לקש יבש, פניה... היו עתה מצומקים ונפולים, קמוטים. עמדתי והתבוננתי בה. התחלתי מתייפח. הרופא נתן אות, העגלון אסף את המושכות, העגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאטה. ראיתי שהיא חשה בקרע בגופה, התעוותה, שמעתי שיעול כעין חרחור. העגלה התרחקה והובילה אותה לתל אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד, עמדתי בחצר ביתי ובכיתי".

רחובות כבר שטה לאחור, מה נשאר? על הפסנתר של בת־שבע עשבי סתיו, יֵרד עוד מעט גשם, המיתרים יירטבו. מה עוד היה שם? הדברים לא שלמים יותר, רק קטעים היא רואה.

שביל שיצא זה עתה מההרים ונפסק באמצע ושלושה בתים, האחד מוקף גדר, ואיפה הרביעי? לא רואים הכול, רואים רק פירורים, צווארון של חולצה רקומה, משולש של עור חשוף, זלמן? ברל? כף יד מחליקה על שיער רטוב, קריגר? בילינסון? "דבר אחד ברור — האדם נוצר לחיים בלי אף פשרה קטנה," זה ברל כמובן. הם מתקרבים לתל אביב, אבל היא לא יודעת כי עיניה עצומות, וכשעוברים שוב את הפרדס ומעבר לו הבית שבו נרצחו ברנר וצבי שץ, היא חושבת: "ברנר איננו עוד וגם זה כאן ריק מתוכן."

וכבר הם בתל אביב, מתקרבים לבלפור, ושם, בפינת אלנבי, פתאום כל הקטעים, היד, החזה, השיער, מתחברים והופכים לאדם אחד — מיכאל. "אם בן אדם מרכין ראשו לכל הקטנות, האם לא יותר עשיר ובריא המוות מחיים כאלה?" מיכאל אמר את זה. לא ברל, לא שושנה, ומיכאל הוא זה שאמר לה: "היה בן אדם אחד שאהב אותך, אל תשכחי," ומיכאל הוא זה שעליו נכתב השיר:

בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ,

לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי:

סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,

פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי.

לפנות ערב הגיעה העגלה לבית החולים הדסה שברחוב בלפור בתל אביב, על זה אנחנו יודעים ממכתבה של עדה גולומב, אחותו של יהודה שרת, שהלחין כמה מהשירים של רחל: "הרופא התורן השכיב את החולה רחל בלובשטיין בחדר מיון. ד"ר כיתאין, האחות וילקיס והעגלון חזרו לגדרה. שעותיה האחרונות של רחל עברו עליה בחדר מלא בגוססים, בודדה... האחות התורנית ניגשה אל האישה האלמונית, הגוססת, כדי להזריק לה סם מרגיע. 'לא צריך, אני רוצה להחיש,' אמרה רחל. בבוקר, אחרי שהתחלפו המשמרות, נכנסה אחות אחראית אל המשוררת ומצאה אותה מתה".

ככה, לבד. איש לא החזיק לה את היד, איש לא דיבר אליה בקול רם ולא חזר על המילים שאמר שוב ושוב כדי שיחדרו את המסך שמאחוריו היא הולכת ונעלמת ויגיעו אליה. אבל היא ידעה איכשהו, לפי קול הצעדים המתרחק, שהאחות הלכה, ויכולה היתה לומר, אולי לא במילים ברורות, לעצמה: "הרי זה בית חולים. היתה כאן אחות ועכשיו כבר לא, עכשיו אין פה איש." ואחר כך: "נשאר בכל זאת משהו, רק מה זה היה? לא ייתכן שלא היה. אבל בעצם מה זה משנה?" אם כי ייתכן שלפנות בוקר היא התעוררה ושמעה מישהו קורא לה: "ריה?" ושאלה: "מה," ואמרה: "אני כאן." אלה היו המילים האחרונות שלה, אבל איש לא שמע אותן.

כשברכה וזלמן חזרו למבראה בגדרה, כדי לאסוף את מעט חפציה, הם מצאו בחריץ שבין המיטה לקיר כמה עיתוני "דבר" שנפלו שם, ואת מחברת השירים ובה השיר האחרון שכתבה רחל:

מֵתַי

"רק המתים לא ימותו"

י.ש.ק.

הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרבֹ הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי — קִנְיָנִי לָעַד.

​