מה שאבד בזמן, 2020

"ביום שבת, ב־ 6 באוקטובר 1973 , בשעה שתיים בצהריים ישבנו עמוס שלי, שלומציון, שהיתה אז בת ארבע, ואני — כל המשפחה הקטנה שלנו — בבית בתל אביב ואכלנו ארוחת צהריים. כשנשמעה האזעקה, אני אמרתי שזה קלקול בסירנות, שלומציון שאלה מה זה סירנות ועמוס אמר שזו מלחמה. עוד באותו יום קראו לו למילואים ואת ארוחת הערב כבר אכלתי עם שלומציון לבד. זה לא היה קל כי הייתי צריכה לספק הסברים ולא הצלחתי: ״מה זה מילואים?״ (מין מקום שממנו יוצאים למלחמה), ״מה זאת מלחמה?״ (מין ברוגז), ״ועם מי אנחנו ברוגז, עם הערבים?״

״כן.״

״אבל את אמרת שאנחנו כבר בשולם,״ היא מאגפת אותי משמאל ואנחנו נכנסות לשיחה פוליטית קצרה על הלאומיות הערבית והלאומיות העברית, שבסופה היא רק רוצה לדעת אם הם יכולים לבוא גם הנה.

״הם לא יבואו כי פה אין מלחמה.״

״ואם הם יבואו?״

כאן אני משתדלת לא לשלוף את הנימוק האחרון שירגיע אותה:

״אלינו הם לא יבואו, כי לאבא יש חברים ערבים״, ואני רק אומרת: ״הם לא יבואו״. והיא מבינה שתשובות רציניות היא לא תקבל ומוותרת, ורק שואלת מתי אבא יחזור. למחרת העיר היתה ריקה, גם את אברהם, בעלה של חנה, לקחו למילואים, גם את יוסי, בעלה של רותי. את מקס לא לקחו. סרטן הריאות שהיה לו התפשט למוח והוא שכב עכשיו בבית כי ב"הדסה" לא היה לו מקום, בית החולים התמלא בפצועי מלחמה, גם ב"שערי צדק" לא היה מקום. כמה עצוב, חשבתי, שהוא ימות לבד, סתם בבית, בתקופה שבה כולם מתים יחד ולמען משהו. יכולתי לדבר על זה עם

עמוס עוז, בחולדה, לאחר המלחמה, וגם לספר לו איך עמדנו שם מסביב לקבר בודד בחלקת האזרחים, בשעה שהמונים נהרו לחלקה הצבאית, אבל אנחנו לא דיברנו על המלחמה הזאת ועכשיו חוץ מהקבר ההוא בחלקה הבודדת, אני לא זוכרת ממנה כמעט שום דבר, איך היא עברה, מה בדיוק היה, הכול כאילו נמחק לחלוטין. אילולא מצאתי לא מזמן יומן ישן מאותה תקופה, הייתי יכולה לחשוב שהיא בכלל לא קרתה, לפחות לא לי, או שאני לא הייתי שם כשהיא קרתה.

אבל היומן קיים ויש בו הרבה מאוד דיווחים. בכל יום דיווח, לפעמים שניים־שלושה, ויש בו תאריכים מדויקים: 10.10.73 — ״ביקרתי את עמוס (שלי) במחנה.״ 15.10.73 — ״לקחתי את עמוס

מהמחנה הביתה. תל אביב ריקה ומואפלת, אפשר לראות כוכבים.״ 20.10.73 — ״עמוס טלפן מהמחנה, אבל לא הצלחתי לשמוע אותו.״ 21.10.73 — ״אני חושבת על שלומציון, הבטחנו לה שלום בציון. אולי בפעם הבאה.״ וב־ 16.10.73 — ״שלומי (כנראה שבשלב הזה התחלנו לקצר את שמה) רוצה לדעת איפה אבא, אמרתי לה שעוד מעט הוא יחזור.״

יש כאן תיעוד של מה שעשיתי, של מה שחשבתי, וגם של מה שקראתי: ב־ 12.10.73 , "מעשי גבורה מופלאים בחזית התעלה", ב־ 27.10.73 , ״בעיתון תמונה של אנשים מחפשים נעדרים, מסתכלים בצילומים מטושטשים ואומרים: ׳זה הוא. מאה אחוז שזה הוא, העיניים, השערות׳.״ ומדי פעם יש משפט על מקס: ״הצבא המצרי עדיין עומד, הצבא הסורי עדיין נלחם. אין שינויים משמעותיים. גם במצבו של מקס לא חל שינוי משמעותי״.

״ומה עם אברהם? חנה לא שמעה ממנו מאז תחילת המלחמה. היא ביקשה שאני אשרוק את התקווה כל פעם לפני שאני דופקת בדלת שלה, כדי שהיא תדע שלא באו להודיע לה״. ויש הרבה דיווחים על שלומי. ב־ 18.10.73 , ״שלומי שוב רוצה לדעת איפה אבא. אמרתי לה: ׳במילואים׳, ואמרתי לה שהוא יחזור עוד מעט״. ב־ 19.10.73 , ״שלומי כתבה לעמוס מכתב, שלושים פעם באותיות צפופות בכתב המילה: ׳אבא׳.״

ב־ 12.10.73 , קצת מוזיקה נכנסת ליומן: ״שמתי קנטטה של באך. שעה לא אשמע שירי מלחמה, אבל לא התאפקתי ופתחתי רדיו. חייל אמר: ׳חיסלנו חמישה טנקים במכה אחת, המורל שלנו חמש חמש׳, והעיתונאי סיכם: ׳הצעירים הללו חזקים מאדמת הבזלת שאנחנו דורכים עליה׳. זה דיווח מרמת הגולן, איפה עמוס עוז? מה הוא עושה שם עכשיו?״

וב־ 13.10.73 , שוב דיווח משם: "פטריות עשן ואש ברמת הגולן". ובאותו היום: ״בגן מאיר שלומי נעלמה עם האופניים וכשמצאתי אותה, הסבירה לי שהיא נסעה למילואים״.

ויש ביומן הרבה שיחות טלפון עם עמוס שלי, ויש הרבה מאוד חלומות על שיחות טלפון איתו: 15.10.73 , ״אני מטלפנת לעמוס, מחייגת וקוראת: הלו, הלו. אף אחד לא עונה, הטלפון מתפורר ונעלם״. ויש גם חלומות אחרים: "חלמתי שכל השפלה כבר נכבשה, אבל ההרים עדיין לא, ובחלום חשבתי: איזה סיכוי יש להרים". וגם כשהמלחמה הסתיימה, ביומן היא עדיין נמשכת וגם בחלומות: ״כתוב בעיתון על תמרוני הסתיו הרגילים של מצרים, איך זה נראה, סתיו? שמים אפורים? דובים משוריינים מתחילים לנוע על גדות התעלה ושחפים מתמרנים מעל המים? בלילה שוב חלמתי שעמוס מצלצל״.

ואני מסתכלת על התאריך, 8.11.73 , עמוס כבר היה בבית אז, בטח ישן בחדר השני, אבל הוא המשיך לצלצל בחלומות עוד הרבה ימים לאחר מכן.

עם עמוס עוז נפגשתי מיד לאחר המלחמה, או אולי יותר מאוחר. בכל אופן זה היה בירושלים והתחיל בטיול מודרך בשכונת הילדות שלו בתל ארזה (״כי אם את כותבת, כדאי שתדעי״). אחר כך ראיתי את הטיול הזה בטלוויזיה וקראתי עליו גם בספרים, אותו טיול, באותם מקומות, עם אותו המדריך ואותו הטקסט. אבל זה היה יפה, הסמטאות, בריכת דגים יבשה מתחת לבוגנוויליה ומעליה מעופפים דגים, ״ואם תסתכלי טוב אל ההרים תראי איך לאט לאט הם מתקרבים אלינו״. והברוש שהופיע אחר כך בסיפור על אהבה וחושך, והחצר המרוצפת בטון והסלע הטחוב.

ודיברנו על המלחמה, אבל לא על המלחמה הזאת. "אני לא נולדתי לתקוע בשופרות ולטהר נחלאות שנכרים טימאו אותן", הוא כתב אחרי מלחמת ששת הימים, ועל זה דיברנו, כאילו זה רלוונטי עכשיו, וגם על המתים. 

אני דיברתי על הצלובים שמילאו את הדרכים ברומא, לאחר מרד העבדים וגם על מקס, שמת בגוף ראשון יחיד ולא בדרך לכבוש שום הר ועמוס דיבר על משה דיין שיושב בביתו בצהלה, מוקף סרקופגים וארונות מתים ודיברנו על חיים גורי, והוא שאל: ״מי עוד חוץ ממשורר מאותו דור, מסוגל היה לכתוב בגוף ראשון רבים ׳הנה מוטלות גופותינו׳?"

זאת היתה שיחה ארוכה על מוות אבל מוות של אחרים במלחמות אחרות. על המוות הזה במלחמה הזאת נדבר רק בעוד שנים, כשעמוס יהיה כבר בן שבעים ותשע וחולה מאוד. למעשה זו תהיה שיחה על מילים ועל איך להשתמש בהן, אבל בתקופה הזאת כל שיחה על כל נושא הובילה אותנו לאותו מקום:

אני: ״הבעיה היא שברגעים שהכי צריך מילים, ברגעים הכי קשים, הן אינן, לא?״

הוא: ״בוודאי. ברגעים הכי דרסטיים בחיים, בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק.״

אני: ״בגלל זה בקט כתב מחזה באורך של דקה בלבד שמתחיל בצעקה של הלידה, אחר כך אנחה של אהבה ובסוף זעקה של מוות״.

הוא: ״המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה ׳אמא׳. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק, ׳אמא׳״.

עכשיו הייתי צריכה לשאול על החייל הזה, איך הוא מת, מתי בדיוק, איפה זה היה, אבל משום מה רק שאלתי: 

״אתה יודע מה היו שתי המילים האחרונות של גתה לפני המוות?״ והוא ענה: 

״כן, ׳יותר אור׳״.

היו עוד הרבה שיחות כאלה על המוות שכבר עומד ומחכה ולא מרחוק, אבל מכולן הגיח המוות של המלחמה ההיא שעליה לא דיברנו: ״אתה יודע שאנשים שמתים לא מתים בבת אחת. הם לא רוצים לעזוב. עצוב להם ללכת. כי כמה שהיה כאן רע, בכל זאת הם עוד זוכרים דברים, כל מיני דברים. עץ תפוזים שהיה בחצר נאמר, הראי בחדר השינה״.

״בכל אופן כשמתגעגעים אליהם מאוד הם באים. אלי הם באים והרבה, כל מיני אנשים. לא רק בני משפחה והורים. למשל ישראל ביטמן מיפעת, הוא חוזר אלי. היו לו שני בנים ואת שניהם הוא שכל, אחד בששת הימים ואחד, שהיה חבר טוב שלי, ביום כיפור. והוא היה כבר חולה נורא כשאשתו נהרגה בתאונת דרכים וגם רובקה שהיה המכונאי הכי טוב בקיבוץ ותמיד באספות היה מצביע נגד. הוא נפל בקרבות הבלימה ועכשיו הוא חוזר״.

​

ועדיין זה הזמן לשאול משהו על החייל ההוא, שצעק ״אמא״ ממש לידו, לפני שחדל לנשום, אבל אני לא שואלת. זה גם הזמן אולי לשאול על הטנקים הסוריים שהלכו והתקרבו והוא ראה אותם וידע שזה הסוף, וגם על איך אחרי שהוא חזר, הוא היה יושב שעות, אפילו ימים על הרצפה, על זה סיפרה לי פניה, בתו הבכורה, וגם על זה אני לא שואלת ועד היום אני לא מבינה מדוע לא שאלתי, ואיך זה שהמלחמה ההיא כל כך נעלמה. הרי דיברנו על הכול וגם על כל המלחמות האחרות, על לבנון הראשונה והשנייה, ועל המפרץ, אפילו על ההתשה, רק לא על זאת.

אני מנסה להיזכר במשהו, אפילו קטן, מקרי, כי איך אפשר לכתוב פרק על מלחמה שלא נשאר ממנה כלום, ובסוף אני גם מצליחה.

זה היה בשנת 1976 , בסוף הקיץ. היינו בדירה הקטנה שלנו במוצא, אני עבדתי בחדר אחד, עמוס שלי בחדר העבודה שלו, ושלומציון בנתה עיר מלגו, בחצר מתחת לעץ הזית, כמו שגליה, בתו הצעירה של עמוס, לימדה אותה. זה היה לפני סוף החופשה, עוד מעט נחזור לתל אביב. בערב התכוננו לנסוע העירה לאכול גלידה, אבל בשעה שלוש הגיע טלפון מנילי, היא סיפרה שלעמוס היתה תאונה והוא נמצא ב״שערי צדק״. עשרים דקות לאחר מכן אני כבר הייתי שם ושמעתי מה קרה.

המכונית התהפכה, פניה יצאה מזה בשלום, גליה נפצעה קל ועמוס פצוע קשה. ליווינו אותו לחדר הניתוח ועוד לפני שהדלת נסגרה, מתוך חצי עילפון וחצי הרדמה, יכולתי לשמוע אותו מדבר, הוא ניסה לומר משהו. קשה היה להבין, אבל אפשר היה לשמוע. הוא דיבר על הטנקים הסוריים, הם התקרבו, באו מכל הכיוונים, המון טנקים, כולם נעים לעברו. כאילו כאן, עכשיו, מתרחשת המלחמה, הטנקים שלנו, הטנקים שלהם — כל הצבאות. קרב בלימה גדול מתנהל עכשיו על החזה שלו ולא מאפשר לו לנשום. הדלת נסגרה והוא נכנס לניתוח."

אחר כך הוא שכב חמישה חודשים, אולי קצת יותר, בטיפול נמרץ. בורג חיבר את הראש שלו לקיר והרגליים היו בסד. החלפנו משמרות על יד המיטה שלו, המשפחה, החברים הטובים ואני בתורי קראתי לו סיפורים וקטעי עיתונים וסיפרתי לו דברים. אני לא יודעת אם הוא הקשיב ואם הוא שמע, אבל פעם הבאתי לו קלטת של יוהאנס פאסיון, הפעלתי את הטייפ־רקורדר, שמתי אותו לידו וכשירדו לו דמעות  מהעיניים, לקחתי טישו מהארונית שליד המיטה ונתתי לו. עדיין הוא נשם בכבדות, נשימות־אנחות ארוכות בקצב איטי, כאילו הוא מלווה את יבבת הוויולה ובחלק שלפני האחרון, בתוך האלט הנפלא של ישו שעולה על הצלב, יכולתי לשמוע איך הטנקים הסוריים עדיין שועטים על החזה שלו."