ממילא גורלך נחרץ, 2024

"בן כמה הוא עכשיו? בן שמונים? בן תשעים? בגיל של הסופר שכתב אותו, סופוקלס? מה שלא יהיה גילו, את סיפור חייו הוא רואה עכשיו אחרת. זה לא היה רק סיפור של רצח ושל גילוי עריות, הוא יודע את זה בבירור, היה מתחת לזה משהו אחר. איך כל מה שהוא עשה כדי לגרום לכך שהאסון הראשון לא יקרה לו שוב, המיט עליו את האסון החדש, ואיך כל כך הרבה זמן לאחר ששני הוריו עזבו אותו ושלחו אותו למות בהרים, שוב הוא נעזב על ידי שני אנשים קרובים כל כך. ושוב הבדידות הזאת והכאב והוא רוצה להבין למה זה נחת עליו שוב. או שבעצם הוא לא רוצה להבין כלום, רק לא להיות יותר, פשוט לא להיות, או לפחות להיות מישהו אחר.

פעם הוא ידע איך להוביל את העלילה, עכשיו הוא כבר עייף, הוא נותן לאלים להוביל אותו, ולבתו. הוא כבר יודע בביטחון שהוא לא אשם ברצח אביו ובנישואין עם אמו, לא זה מה שמציק לו עכשיו, הוא אומר את זה הרי במפורש במחזה החדש, אז במה בכל זאת הוא אשם? איך זה יכול להיות ששני הבנים שלו הפנו לו עורף, מה הוא עשה? זה מה שהוא שואל עכשיו, לא מבין. אלו הילדים שלו, הם היו צריכים לאהוב אותו, ואם לא לאהוב, אז לפחות לכבד אותו ולציית לו.

השמיים ריקים, הציפורים כבר עפו דרומה. צריך לעצור ולחזור אחורנית או להפך, להמשיך ללכת. הדרך סלעית ולא מוכרת ואין את מי לשאול, והוא גם לא יודע מה לשאול. איפה אנטיגונה? לפני רגע היא היתה לידו, לאן היא נעלמה? כאן, הדרך עולה אל ההר אבל גם מתעקלת אל המורד, הכול אותו דבר, וריק. מה שצריך עכשיו זה להתעורר, הוא מנסה ולא מצליח. "אבא, קום. לשתי לך קצת בצק, זה יעורר אותך." ומה הרוח אומרת לו? ואיפה הנביא שיפרש ויסביר? "אתה מצוי בלילה אחד רצוף," זה מה שהוא אמר לתרסיאס, ועכשיו הוא אומר את זה לבתו, במילים אחרות, "אני רואה ממעמקים שחור... אני רואה משבי פרא ושומע את חבטת הגלים." "אז לאן הולכים?" הוא שואל את בתו, "הולכים" היא עונה לו, "לא חשוב לאן," והם הולכים וממשיכים ללכת, עוברים מקומות מוכרים, כמה אחוזות כפריות, עדרי בקר, מקדש מוקף בוסתן, אחר כך עוד כמה כפרים נידחים ומעבר לזה ארץ לא נודעת.

איפה היו שני האריות הללו? בתבאי? בקורינתוס? הוא חייב להיזכר, רובצים בשער ושומרים שאיש לא ייכנס. זה היה כנראה בתבאי, הוא לא יודע, אבל זוכר את הרגשת הביטחון הזאת. הם כאן, יושבים זה מול זה, רגליהם מונחות על הדום וראשיהם פונים אל הבאים לעיר. אין מה לדאוג, כל זמן שהם כאן, מאיימים לשאוג, להבריח כל פולש, הכול בסדר.

הכול בסדר? איזה שטויות. עובדה, המגפה התפשטה והם המשיכו לרבוץ ולהביט ולא עשו כלום. אבל מה הם יכלו לעשות? הרי הם רק אריות מאבן. זה הוא שצריך היה לעשות משהו, הוא ידע איך לנחם ולהקל, הוא הרי לא חי את חייו בלבד אלא את החיים של כולם. "לכל אדם מנה שהיא שלו בלבד," הוא אמר להם אז, "ולעומת זאת נפשי דווה על כל העיר." זאת העיר שהוא קרא לה "עירי עירי", שבה כולם היו ילדיו. "בניי" הוא אמר להם אז, "בניי, צאצאיו של קדמוס הקדום." חמש פעמים הוא חזר אז על המילה הזאת והם ידעו את זה והחזירו לו אהבה וקראו לו מושיע ואב וגם בכל השנים האלה שהוא חי בתבאי, עיוור וגולה בעירו, המשיכו לכבד אותו, אז איך זה שרק הבנים האלה, שני בניו האמיתיים זורקים אותו עכשיו מהעיר כאילו היה איש זר, אבא של מישהו אחר.

צריך להפסיק לחשוב על זה, לעצור, לשאול את בתו: "מה את רואה?" והיא מתארת: "אני רואה גשר רחוק, מין קימור שקוע בנהר," "באיזה צבע הגשר הזה?" הוא שואל, "צבע חום, חום רגיל," "ומה רואים מאחורי הגשר?" "רואים חורשה של עצים, ובמרחק הרים." ויותר הוא לא שואל אבל הוא מרוצה. זה טוב, גשר, הר, עצים, חורשה, הוא לא יכול לעצום את העיניים אבל הוא יכול להירגע, להפסיק לראות, הוא כבר ראה די.

והם הולכים והולכים והשעות עוברות. הוא שומע נערה של חמור. "אנחנו בכפר, נכון? אני מריח ריח של עשן וצמר, יש כאן אנשים?" כנראה שלא, הכול שקט מדי.

וכבר הוא לא כאן. הוא יושב עכשיו בחצר הפנימית, על שפת הבאר ודולה מים מדלי של עץ, מה מתוקים המים האלה. והנה הוא באגף הנשים, הילד שלו חולה, פולינקס? אטאוקלס? והוא שם לו רטיות עשבים על המצח למרות שלא הראש כואב לילד אלא הבטן. זה מה שהוא זוכר – אבל הוא הרי ממציא זיכרונות, אי אפשר לדעת, כך אומרת עליו גם בתו.

"את זוכרת?" הוא שואל אותה, "אז, כשרצית שאני אהיה סוס והסכמתי ודהרנו בחדרים?"

והיא עונה לו, "אף פעם לא דהרנו בחדרים, אתה אף פעם לא עשית דבר כזה."

היא שכחה. שכחה הכול. "ובערב כשישבתי על ידך לפני שנרדמת ורצית שאני אספר לך על אודיסאוס ואני סיפרתי לך."

"אבא, סיפורים לפני השינה זה רק ססיליה המטפלת סיפרה לי, לא אתה ולא אמא."

הוא רוצה להתעקש על הזיכרונות שלו, להשתיל אותם גם אצלה, זה חשוב לו. הוא רוצה שהזיכרון הזה של הסוס שהוא היה בשבילה והסיפורים שהוא סיפר לה יהיו גם הזיכרון שלה. הוא רוצה להציל אותה מהכאב שלו, הוא רוצה להגיד לה: "את חייבת לזכור את הכול, את חייבת, בבקשה, בשבילי." במקום זה הוא רק נאחז חזק יותר בכתף שלה.

וזה לא עוזר. אמנם עכשיו שם בוקר, הכול עדיין בסדר, הוא עומד לטפל בעניין, למצוא מי הפושע ולחזור הביתה. אבל אחרי הצהריים כבר אין לו בית, לא ארמון, לא אישה, לא ילדים וגם לא עיניים. לא, הוא לא רוצה לחשוב על זה, צריך לחזור עוד אחורה, יותר רחוק. לקומם מחדש את החומות שהתמוטטו והתפוררו, להכניס בחזרה את הפסלים אל תוך ההיכל, לעצב את הכרכובים ולמלא את הארמון באנשים.

וכך, בשקט בשקט, הוא נכנס לתוך עומק הזמן ומקשיב. עדיין הוא מחפש את הרוצח, עדיין הוא לא יודע שזה הוא עצמו. הוא גם לא יודע שעוד שעה יוקסטה תתאבד והוא יתעוור. כאן, ברגע הזה הוא רוצה לעצור. "אני שומע רוחות" הוא אומר ובתו עונה לו: "אין שום רוח, האוויר יבש, היום חם." ושוב הוא לא כאן, הוא במסדרונות הארמון, מטפס במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה. עמודי השיש מחזיקים את הבית, כותרותיהם, בצבעי אדום וצהוב שומרות עליו, על הקיר שבכניסה משייטים דולפינים ובכדים במחסן – השמן והיין. נראה כאילו הכול במקום, הוא ממשיך לטפס ומגיע לחדר הגדול שם מיטת האפיריון ושם היא מחכה לו, ארוגה בתוך צבעי התמונות שעל הקיר, ומרחוק השומרים שרים שירי לילה עצובים כדי לא להירדם. הוא שוקע לצִדה, אל תוך המצעים הרכים, מניח את ראשו בין כתפיה, ועוד רגע זה ייעלם. בהתחלה המדרגות יתפוררו, העולם יתכסה בערפל, מיטת האפיריון תשקע בתוך המוך והוא כבר לא בתוכה. יישאר רק חבל התלייה באמצע החדר.

"אבא אתה כל פעם עוצר, בוא, עוד מעט יחשיך ואנחנו צריכים למצוא מקום שינה ללילה." הם הולכים ללא כיוון, פעם במטעי זיתים, פעם בתוך כרם, לפעמים בהרים, לפעמים בין שיחי הדס וקוצים שיפרחו עוד מעט, מישהו מתקדם לעברם, לפי קול הצעדים אלה גברים, אולי שניים. לפי האופן שבו הם גוררים את רגליהם – לִבם כבד. מאיפה הם? כנראה מהכפר הסמוך. ואפשר להרגיש את זה, הם הולכים לקנות שמן בעיר כי כאן הזיתים חדלו להניב ואולי הם יעברו גם במזבח של זאוס למרות ששום תפילה לא תעזור להם, העצים נובלים. אנטיגונה מברכת אותם והם מחזירים לה ברכה ומתרחקים.

"איך אתה אבא?" "אני בסדר" ועוד גבעה ועוד סלע, כאן צריך לעקוף. צריך להיזהר משודדים "אבא, תנסה ללכת יותר מהר, אני מחזיקה אותך." עוברים שדה של קוצים ללא שביל. "איך אתה אבא?" "אני בסדר." כמה פעמים היא תשאל, כבר אין לו כוח לענות, ובעיקול, מול צוק שמתחתיו תהום, הוא בוהה למטה ורואה רק שתי אפשרויות, אין יותר: ליפול ולהתרסק, או לשוב לאחור.

"אבא די לעמוד שם, בוא, עוד מעט ערב, תכף נשב לאכול." היא תומכת בו ומושיבה אותו מתחת לעץ, מגישה לו חלב עיזים מתוך כד חרס, וחותכת לו מעט זיתים. זה מחייה אותו והוא כבר לא רוצה לשאול בשביל מה, מתוך החלב והדבש שעל לשונו הוא מרגיש את טעם החיים והיא עונה למחשבותיו: "הכול טוב, עוד מעט נגיע והכול יהיה בסדר."

אז למה נדמה לו שהוא שט על ים אפור, בין עצי דולב ואלונים, בדרך שמובילה אל שבעת השערים של תבאי, כולם פתוחים, מחכים לו שיבוא. הוא נכנס, עובר בין המרכבות, מגיע לארמון ורוצה מיד להסתובב ולחזור, לא רוצה להביט בעיניו העיוורות, לראות אותה שם, מחכה לו לנצח, תלויה על חבל, רגליה מתנדנדות באוויר. ובכל זאת הוא עולה, אולי כדי להכאיב לעצמו, בכוונה, לנעוץ את זה יותר חזק עד שלא ירגיש כל כאב, הוא נכנס לחדר השינה, מסתובב, מחפש חלון שאפשר יהיה לפתוח אותו כדי לנשום, אבל כל החלונות כאן פתוחים, זה העולם עצמו שמוגף. וכל כך שקט שם פתאום, הדממה מחרישה את אוזניו והוא מכסה אותן כדי לא להיות, ולא לשמוע את הארמון הריק צועק. אודיסאוס ידע לאן הוא הולך ולא סטה מהדרך גם כששירת הסירנות הקסימה אותו וגם כשמפלצות הים איימו עליו. הוא הלך הביתה, היה לו לאן לחזור. הוא גם לא פחד מהצוקים שבלעו את המים השחורים והקיאו אותם חזרה לים הרותח, הוא שייט בספינתו הלאה, קדימה, והגיע למקום הזה שבו הם נמצאים עכשיו, לאיתקה. ערפל אפף באותו הזמן את הים ואת היבשה ואת הספינה שלו, נדמה היה לו שהגיע לארץ זרה ורק כשהערפל התפוגג הוא ראה שהוא בבית שלו. עשרים שנה הוא לא היה כאן ושום דבר לא השתנה. הנמל, עץ הזית, מערת הנימפות וההר. ואשתו עדיין מחכה כאילו הזמן לא עבר, והאומנת עוד זוכרת אותו. הוא הגיע למקום שבו חיכו לו כל הזמן ומשם לעולם לא יגרשו אותו. "יש עוד סיפורים כאלה במיתולוגיה היוונית," הוא חושב, "ואף אחד מהם אינו הסיפור שלי."