אל מה שנמוג, 1997

"שנה לאחר שהנייק מת, גם היא מתה. בזכרונות שכתב עליה מספר סבא שלי שזה היה בערב. היא נפרדה ממנו. אמרה שהכול בסדר. שהוא יכול ללכת הביתה, וכשהוא הלך היא מתה. היא כנראה לא רצתה להטריד אותו יותר מידי עם המוות שלה. היא שכבה שם במיטה. בעיניים עצומות. כל הגוף כאב לה והיא חשבה: זה הסוף. ואם כך, אולי חשבה, עכשיו יגלו לה, סוף סוף, למה. כלומר, למה סוניה מתה. למה הנייק מת. למה הסכרת. לא לחינם היא קראה את אנה קארנינה כל חייה.

וזה הרגע שבו, מבין הגגות האדומים, בדרך האבנים של אוסטרוב מאזובייצקי, אני יכולה לראות סוף סוף את בית העץ של הרב וולף בר מסוף המאה שעברה. את המפה על השולחן תפרה וגם רקמה האמא של מאטל וגם את הווילונות שמתנפנפים עכשיו ברוח. מבעד להם רואים עגלה עם סוס, שואב המים עם שני דליים הולך לבאר ופייג'לה הולכת למכור את המלפפונים שלה בשוק. אני לא נמצאת בפנים. אני עומדת בחוץ. ליד השער הסגור. אבל גם מבחוץ אני מריחה את ריח השחת והלחם ואת החמיצה של סלק שמתבשלת שם עכשיו. היערות מסביב מחשיכים ומישהו, מרחוק, מנגן בהרמוניקה. איפה קברו את הילדים הקטנים של מאטל? הובילו אותם בעגלת יד? לקבר קטן ליד הנהר? לא. עכשיו סוף המאה שעברה. הילדים עוד לא מתו. גם לא נולדו ואמא של מטאל מכינה ריבה מהאוכמניות שהיא קטפה עם האחים שלה ביער. "תיכנסי, תיכנסי," אני שומעת משב קול של האמא הזאת, מפתה, מתוק. היא קוראת לי. לא. אני עדיין לא באה.

אבל אם הייתי נכנסת לאותו בית אולי הייתי מגלה שם מין צלחת אובלית מחרסינה, תלויה בחדר, מעל לשידה, ועליה מצויר ערוץ, ומעבר לו, כמה נפלא: דקל, כמה שיחי צבר וחורבה עם גג מקומר. זה היה תלוי מעל לשידה, אבל הרב וולף בר, כדי להזכיר לו לאן הוא צריך להגיע. זה כנראה הציור שעליו סיפרה מאטל להנייק. היא הייתה יושבת שעות ומסתכלת בו ולאט לאט נכנסת פנימה, חוצה את הערוץ, נכנסת לתוך הבית החרב, מדליקה את הטבון ויוצאת לבוסתן שבחצר לקטוף רימונים בשביל אמא שלה, שהייתה חולה, ואמרו שפירות מארץ ישראל יוכלו להציל אותה.

אז הגעתי עד אוסטרוב כדי לדעת שאת הבית בערוץ אני זוכרת משם: מהבית של הרב וולף בר. מהגעגועים של סבתא שלי.

ועכשיו, עומד הטיול באוסטרוב להסתיים ועמו עומד להסתיים גם הספר השלישי והאחרון. "כשנחזור, אולי נכתוב עוד ספר," אני מציעה, "אולי זכרונות של מורה לביולוגיה? אולי הזכרונות של הסבתה יורה?" אני מוכנה ללכת אפילו עד הסבתא של הסבתא רק לא לחזור הביתה. אבל בינתיים אנחנו מתקדמות אל בית הקברות. הרחוב מוכר. הבתים אינם אותם בתים אבל זאת הדרך. "אני יודעת," אמא מתרגשת, "הלכתי בה, אני זוכרת." בהתחלה היא מובילה אותנו ואנחנו אחריה. גם הזקן איתנו. הוא רוצה לעזור. הוא שמח להסביר. להראות. אחר כך היא מאבדת את הביטחון והזקן ממשיך להוביל קדימה עד שאנחנו מגיעות למקום שבו מתקיים שוק שבועי של בקר ומצרכי חקלאות. כאן היה בית הקברות היהודי. אמא שלי לא מזהה כלל. משטח גדול. ריק. אפילו עשב לא צומח בו. גללים של בקר מפוזרים פה ושם. ורוח חזקה. את כל המצבות לקחו הגרמנים והשאר נמחק. אבל הזקן לא מוותר. הוא ייקח אותנו לעוד בית קברות. ביער. בית הקברות הישן.

על­־יד היער עומד בית עץ קטן, מטופח, פורח. אשה עגלגלה, בלונדינית, יוצאת ממנו, ראשה עטוף בשתי צמות ובשתי ידיה שתי ילדות בלונדיניות בשמלות אדומות וסרטים אדומים. כולם מצטרפים לחיפושים. אנחנו נכנסים לתוך היער. ערימות אשפה שפוכות בין העצים. "לעירייה לא אכפת אז לאף אחד לא אכפת," מתלוננת האישה. "בהתחלה כל הלכלוך היה במקום אחד, אבל לאט לאט הוא הולך ומתפשט. בסוף הוא יגיע עד לבית שלנו." בלב היער, בין עצי אורן צעירים, טריים, פעורים שורות שורות של בורות מטושטשים, מכוסים באדמה ובערימות של אשפה. ואחר כך באו הפולנים ופתחו את הקברים כדי לחפש שיני זהב, ואחר כך צמחו העצים, ואחר כך נשפכה האשפה. ומתחת לכל זה אולי עדיין ממשיכות להתפורר העצמות של הרב וולף בר.

אמא שלי רוצה לעזוב את המקום, אבל הזקן רוצה לקחת אותנו לעוד יער. הוא צריך לחפש. לשאול. הוא עובר מבית לבית ומנסה לברר. גם אמא שלי מוכנה להגיע לאותו יער. זהו היער שמוביל אותה בחזרה אל הזכרונות של 1939.

"בזמן הביקור שלי בביאליסטוק, ב-1939, החלטתי לבקר את המשפחה של אמא שלי באוסטרוב מאזובייצקי. לקחתי את דלית ונסענו. לטויב'קה הייתה ילדה בת חמש, בגיל של דלית. פרידה, אחותה הבלונדינית, היפה, הייתה כבר נשואה. אמא שלהם הייתה חולה ועמם, בביתו של הרב וולף בר גרה גם הדודה הזקנה. היא הייתה אשה בודדה ועזובה. בנה היחיד נסע לאמריקה לחפש את אביו שעזב את המשפחה שנים רבות לפני כן ושם נהרג בתאונת דרכים. עכשיו החזיקה הדודה אפידייוויט שאפשר לה לנסוע לאמריקה להיקבר ליד בנה. היא רק חיכתה למועד. היה משהו זקן באוויר. ישן. חסר תקווה. 'מי יודע אם נתראה בכלל עוד פעם,' היתה טויב'קה חוזרת ואומרת  

"את מה שקרה לאחר מכן שמעתי כבר בביאליסטוק: הגרמנים נכנסו לעיר. אספו את היהודים בבית הכנסת. לקחו אותם ליער. ירו בהם וזרקו אותם לבור גדול. בין העצים."

"אני הייתי עד," מתרגש עכשיו הזקן הפולני: "ראיתי. לא נתנו לנו להתקרב. שמעתי את הצעקות שלהם. הייתי עד. שמעתי דרך העצים. דרך היער."

את היער הזה לא מצאנו.

אבל הנה הוא חוזר ומופיע. "חלמתי חלום בנוף הררי מרהיב, בתוך יער עבות," משפט זה נלקח ממחברת הזכרונות של אמא שלי, שניים באוקטובר 1995: "אני צריכה לטפס לפסגת ההר שם מתקיימת הרצאה על יונים. יש לי דגם בקופסה שקופה של יונה או שלד של יונה. יש לי בעיה עם הרגליים יותר נכון הנעליים. אין לי נעליים וקשה לי ללכת ובכל זאת אני מטפסת למעלה."

היא לא פוחדת למות. "כל החיים זה הקשר מכאן לשם, הכל זה אותו דבר, זה רק המשך, אם לא פה, אז יש שם." היא מוכנה ללכת, בבוא הזמן. "לעבור את הרוביקון," כפי שהיא קוראת לזה, הבעיה היא רק הנעליים. כל מיני נעליים בכל מיני גדלים מסתובבות בעולם והיא לא מוצאת זוג מתאים. זה החלום האחרון. "אני הולכת בלילה, יצאתי מהיער אל העיר ההרוסה ואני יחפה. אין לי נעליים ומסביב בוץ ואנשים מסתכלים."

ואם יהיו נעליים? נעלי הליכה טובות ומכנסיים קצרים וכובע? אפשר יהיה לשוב וללכת לאורך נחל דן או לאורך הויסלה, עד לתל אל-קאדי? או להרי הקרפטים ובלילה, כשהכסף ייזל מהשמיים ומסביב מרחוק יארבו הסורים או הפולנים, אפשר יהיה לעשות מדורה ולשמוע את קול השירה?" אותם שירים רוסים, עצובים, מושרים בעברית ופולנית כאחד. וברקע הקונצרטינה והטרומבון והפסנתר וצלילי הוויולה עם משב הרוח. מי שר שם? הכל שר שם. כל מה שנמוג כבר והוא הולך איתי? כן? לא?"