נורית גרץ
על דעת עצמו
ביקורות
כמה עצוב זה שאלפי זומבים מטומטמים הולכים בינינו והאדם שהזיכרון שלו יקר מפז, איבד את זיכרונו. עמוס קינן, הסאטיריקן הדגול ביותר של דורנו, לא זוכר מה היה. ולך תדע אם זה טוב או משמח שנמנע ממנו לראות כיצד כל נבואותיו הסאטיריות והספרותיות התגשמו מעל לציפיותיו.
והנה, האיש המדויק הזה שכח הכל. אבל לנו אסור לשכוח אותו - את השתיין הפרוע, פסל הברונזה, פעיל השלום מטעם עצמו, במרד תמידי ונחרץ נגד חברה שלמה שבגדה בנו ובו כיצד תקרא לז'אנר ספרותי שבמסגרתו אישה כותבת על בעלה, שמאבד את זיכרונו, בשפתו שלו?
ביוגרפיה? סיפור אהבה? רומן היסטורי? כל אלה יחד עושים את הספר החדש של נורית גרץ "על דעת עצמו" ליצירה מרתקת, שמקלפת את בעלה עמוס קינן, קליפה אחר קליפה. ככל שאתה מקלף יותר אתה יודע פחות על איש המסתורין רב הפעלים הזה ובסוף אתה נשאר עם האינות שכנראה משוטטת עכשיו בראשו של עמוס, האיש החכם ביותר שהכרתי מעודי, בספר בלתי נשכח שבו, כמו בקילוף בצל, בדרך אתה גם בוכה קצת.
נורית השכילה להחביא את עצמה ולספר סיפור סוחף וחד פעמי, הנקרא כמו ספר מתח אפל, ורואים שעמוס האכיל את המחברת כמו שהאכיל אותי בספרי המתח של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר, אהוביו. כמוהם, גם הוא כתב בחסכנות והתייחס אל עצמו כאל האנטי גיבור. וכשהוא צוחק על כולם הוא יודע שגם הוא הבדיחה.
האיש שנתן לי פטור ממרסל פרוסט. ("אף פעם לא אהבתי את הזיכרון של עוגיית מדלן של הסופר הזה שכתב במיטה", הוא אמר לי באחת מאינספור פגישות שבהן אימץ אותי כבן), הוא אותו איש שנתן לי פטור גם מכל שייכות לקולקטיב או לתנועה. "ותמיד להטיל ספק, יהונתן, תמיד לשאול".
כמו בסיפור העם ההוא, גם עמוס ישב כל חייו ליד שלט שכתוב עליו "מועדון ויכוחים" ואמר לחברו "יאללה, בוא ניכנס, אני נגד".
כל ספרות הפלמ"ח עוסקת בעצם בחיילי תש"ח ששבו משדות הקרב העקובים מדם לארץ צינית ועסקנית ושאלו את עצמם: האם למען החברה המושחתת הזאת. (אז התקשורת עדיין לא חשפה את כל מקרי השחיתות והונאות הממסד) נהרגו אלפים מאחינו?
אלא שמכל הסופרים המכובדים האלה, עמוס לבדו נלחם בטחנות הרוח. על דעת עצמו, ככותרת הספר, הוא החליט להמשיך להילחם. כחבר בלח"י הוא הבין שהמלחמה האמיתית לחירות ישראל רק מתחילה, וכמו שופנהאואר הוא חשב ש"אין דבר דוחה יותר מאדם המועיל לקהילה".
ילד הפרא הזה שנולד לאב מטורף ונקלע למדינה מטורפת לא חדל לרגע לבקר את החברה שבה הוא חי. הוא אהב את הארץ ולא סבל את העם. בימים שעמוס זכר יותר מכולנו, הייתי בא לבקר אותו בביתו המבולגן ושורץ פסלי הברונזה, ברחוב בר כוכבא. ואם הייתי בא בשעה חמש, עת השידור של "ערב חדש", ראיתי אותו יושב עם עיני התכלת הפעורות שלו במרחק מטר מהטלוויזיה ומסנן: "תהיה בשקט, יונתן, אני מזין את השנאה שלי!"
כמו עם רבים מידידיו שאיתם רב בלי לעשות חשבון , כך גם עם הארץ הזאת היה לעמוס ריב אוהבים. "המדינה הרגה לנו את המולדת", אמר לחברתו מתחילת שנות החמישים, פנינה, "וחוק השבת זה ארון הקבורה שלה".
האם באמת טמנו עמוס ודוד שאלתיאל מטען חומר נפץ עם פתיל קצר בפתח ביתו של שר הפנים קפלן, הוגה חוק השבת? המחברת חושבת שכן ואף מצליחה להוציא וידוי משאלתיאל, אבל עמוס לא זוכר גם את זה.
הוא לא הלך בשדות
הפצצה הזאת - אם אכן עמוס הטמין אותה, וגם אם מדובר רק בעוד פצצה מטאפורית שלו - היתה תוצאה של פחד נוראי שנהפוך למדינה דתית, כמו מדינות האיסלאם, שתקדש קברי אבות ותחפור אלפי קברי בנים.
סיפור המשפט שזור לאורך כל הספר ועושה אותו גם לספר מתח וגם לסיפור קפקאי על רזיסטאנס של איש אחד, אמיץ וחכם. אדם שכל עוד רוח חיים באפו ישתה ויכעס, ידבר בשם ההומניזם וזכויות האדם, כשמסביבו מדינה חצי דתית משיחית, וחציה חבר'ה עמוס יושב בקצה "בר 51" או ב"תמר".
בדרך כלל לבד. אין לו חבר'ה. הוא לא הלך בשדות והוא לא היה בפלמ"ח עם חיים ודן. הוא לא מתחבר לשום תנועה פוליטית או חברתית. האמפרי בוגרט, הרוכב הבודד שמחסל את כל הקוניאק "מדיצינל" בעיר, ואין לו בעיה להיות שנוא, להיעצר, להיאסר, להיות מפוטר, להיחבל.
הוא בכל זאת יגיד את המשפט הפשוט והאמיתי ביותר שאותו איש אינו אומר. כגורו עם אג'נדה עמוס לימד אותי את תפלות החבר'ה ואת מעלות האינדיבידואליזם. "האחרים הם לא תרופה לבדידות", כתב המשורר האמריקני הדגול רובט פינסקי, ועמוס כתב באחד מטוריו המיתולוגיים ב"עוזי ושות'": "עוד משחר ימיו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה, יוללה, מה נעשה בלי עבודה.
כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב איתם וכולם ביחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה. בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער שבה שירת עשר שנים, שם קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד: לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב, לדבר, לכתוב וכו"'.
"כשכולם הלכו למלחמה הלך גם הוא. כשכולם השתחררו השתחרר גם הוא. כשכולם התחילו לחפש את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה, מה עושים מחר? חבר'ה, מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר' ה, שם לא חסר גם הוא.
פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".
האם ניצחונם של החבר'ה השבעים והבטוחים בעצמם על הסמוראי הבודד החמיר אצל עמוס את מחלת השכחה? מכתביו האלקטרוניים האחרונים שלו אליי לבוסטון, לפני גלי השכחה הראשונים שלו, לפני כיבוי הזיכרון, היו מרירים ביותר: "אני אוהב את הפלסטינים יותר מאשר את הישראלים. אני נותן לציונות מאה שנה ואז נחזור לגלות שהיא כברפה. שלך באהבת נפש, עמוס"
בספר של נורית גרץ תקראו על עמוס האוהב אהבת נפש ושונא שנאת נפש, מחתרת של אדם אחד. על מלחמת שחרור שנייה שאינה מסתיימת לעולם, על סאטיריקן שמהל את צ'נדלר ואת מחזות האבסורד הצרפתיים של שנות החמישים לקוקטייל גוגולי עברי שאין דומה לו במקומותינו.
או במילים אחרות, כמו שאמר לי עמוס שהוא גם בשלן בחסד עליון, אחרי שלימד אותי כיצד מכינים מרק כרשה ותפוח אדמה בשמנת: "לך תבשל את זה עכשיו אחרת אני לא מדבר איתך יותר".
אם אתם מחפשים ספר אחד שהוא גם מותח וגם תבוני לחגים, תרכשו את "על דעת עצמו". לכו תקראו אותו, אחרת אני לא כותב לכם יותר.
גם בהחמצה הלאומית שלנו יש נגיעה. אחת משני גיבורי הסיפור, רחל המשוררת, באה לארץ ישראל כדי להבריא ולברוא בה, וגורשה מן הקבוצה שבעמק הירדן בגלל מחלתה. במעשה הזה, כמו בעניין גירוש האריסים הערביים מאדמותיהם, הודגם חלק מאמות המידה שעליהן התבססה מדינת ישראל. זאת המדינה היודעת טעמה של החמצה יותר מכל מדינה צעירה בעולם.
לא רק רפיון הרוח של מיכאל ברנשטיין, אהובה ואוהבה של רחל, הוליד את ההחמצה הזוגית והאישית. גם הנסיבות החיצוניות, כתמיד, תרמו לכך: מלחמת העולם הראשונה, העוני ששרר ברחבי רוסיה, השחפת של רחל ודאגתו של מיכאל להוריו. גרץ מראה בסיפורה המהודק שההחמצה היא בעצם המהות הכי נוכחת בחיי אדם וארץ. מעבר לה קיימות מהויות חיוביות, אך הן ערטילאיות: הזיכרונות, החלומות והגעגועים. בתיאור ימיו ובמיוחד לילותיו של מיכאל, ממחישה גרץ איך חלל חייו מתמלא בהזיות בהקיץ על אהובתו. והוא הרי לא ידע את האמת העיקרית, המרה, שהיא חולה חשוכת מרפא הנמקה בבדידותה. דמיונות ותמונות מעברם הקצר המשותף בטולוז, משתכנים בחייו לצד חצאי יוזמות לקום ולנסוע אליה. בימיו החיצוניים הוא מממש חיים רוסיים אוטומטיים ועלובים, נטולי שאר רוח ורצופי דאגות. האשמה, החוברת אצלו ליגון ההחמצה, דוחקת בו לסייע לאנשים שמצבם קשה יותר.
אריק גלסנר
08/11/2008, מעריב
שנת הלידה של עמוס קינן לא מופיעה ב"על דעת עצמו". זו לא ביוגרפיה סטנדרטית. אלה "ארבעה פרקי חיים", כפי שמגדירה זאת המחברת, אשתו נורית גרץ, המערבים תחקיר ביוגרפי-היסטורי מעובד וגם נתחים נאים של ראיונות בהשלמת פערים בדיונית מושכלת, הנסמכת, בין השאר, על יצירתו הבדיונית של קינן עצמו.
המוקד של כל אחד מארבעת הפרקים: מחלת הנפש של אביו של קינן, שאושפז לצמיתות כשהבן היה בשנות העשרה שלו, והשפעתה הפטאלית על חייו; קינן לוחם הלח"י בתקופת המנדט ומלחמת השחרור; הסיפור הלא ייאמן של נסיון ההתנקשות של קינן, כבר סאטיריקן מוביל, בשר התחבורה, ד.צ. פנקס, וזיכויו, הלא ייאמן אף הוא; קינן הגולה בפריז בשנות החמישים ותחילת השישים וסיפור אהבתו לסופרת, שהתפרסמה מאוד במהלך היכרותם, כריסטיאן רושפור.
קינן, איש עתיר כישרונות, סופר, עיתונאי, פסל, צייר ועוד, שייך לזן נדיר של אנשי רוח שיש תמריץ לכתוב עליהם כתיבה ביוגרפית, כיוון שהיו גם אנשי מעשה. ואולי אנשי מעשה הוא כינוי מתון: אנשי קצה מתאים יותר. הקיצוניות הובילה את קינן מבית קומוניסטי, מאב שחלם לעקור לרוסיה הסובייטית המגשימה את הקומוניזם בטוהרה, ללח"י, לכנעניות, לאנטי קלריקליזם. הקיצוני מבקש להיות עקבי וטהור. לכן הלח"י עדיף על השומר הצעיר. "אני הייתי חבר 'השומר הצעיר' ו'בהשומר הצעיר' לימדו אותנו וחינכו אותנו על אנטי-אימפריאליזם… ולא נדרש ממני הרבה זמן להבחין שיש איזה מין פער קל בין מה ש'השומר הצעיר' אומר ומה שהוא עושה… הם נישלו פלאחים". ואילו בלח"י "דיברו אמת… הלכתי ללח"י כי זו תנועה לשחרור המולדת. מולדת זה דבר ילידי, ולהם יש האומץ לזהות את הזר, שזה הבריטים, ולא הערבים".
אבל קינן הוא זן נדיר: הקיצוני המורכב. הקיצוני המורכב תמיד בוגד במשהו בתוכו כשהוא מתמכר לצד זה או אחר בקיצוניות שלו: "הוא בגד באביו ובמורשת של תנועת העבודה כשהצטרף ללח"י, הוא בוגד בלח"י כשהוא חולם עדיין על שיתוף פעולה עם הערבים והוא יבגוד בערבים כשייצא להילחם נגדם". איש הקצה, זה שאף פעם לא יוכל להתחמם בחיק המיינסטרים, להיות אחד מהחבר'ה, שונא יותר מכל את אותו דני בפיליטון המפורסם של קינן, זה ש"משחר ילדותו היה עליז, חברתי וקולקטיבי".
כשקינן מנסה להתנקש בשר התחבורה, יהודי דתי מ"המזרחי", בגלל יוזמתו לאסור נסיעה בשבת, המטרה האמיתית היא אנשי האמצע השנואים, המפא"יניקים ובן גוריון. ותיקי הלח"י, כמו ותיקי הפלמ"ח, נמלאו תסכול מכך ש"הזקנים" עדיין מנהלים את העניינים, מכך שהקרבתו העצומה של הנוער הארצישראלי לא קיבלה ביטוי פוליטי, מיום הקטנות שהחליף את אטמוספרת הקוממיות הקיצונית. עם זיכויו, כשהוא גולה בצרפת, מוצא הקיצוני אווירה קיצונית הולמת: העימות באלג'יר. אפשר שוב לנשום: יש טרור ויש טרטר.
הקיצוני רואה בכתיבה את המשך המלחמה באמצעים אחרים, ולכן מתאימה לו הסאטירה. גרץ מצטטת מיומנו של קינן הנער: "גיליתי כי בזמן האחרון אני חריף ועוקצני ואין מי שלא ייפגע בשבט לשוני". יעברו שנים רבות עד שהסובלימציה תזכה לבלעדיות. עד שהמילים יחליפו את הפצצות, גרץ מנסה להבין את הקיצוניות. קינן הצעיר מצוטט מסביר: "רק בגלל הקנאים יש לנו היום הגֶן הזה של עצמאות לאומית". קינן המבוגר מתעצבן על המראיינת: "זאת הייתה מלחמה ואני לא רוצה שתבלבלי לי יותר את המוח בעניין הזה". וגרץ מדגישה את המחיר: לא אחד מחבריו הקיצוניים של עמוס התאבד במרוצת השנים. וקינן? קינן שתה.
הביוגרפיה עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית, האישה שלא מרפה ("זאת אומרת שעד שאני באתי, הנשים שהיו משמעותיות בשבילך בעצם לא רצו אותך או עזבו אותך"), היא גם ביוגרפית וגם סופרת, גם ממפה אמינה וגם ממלאה פערים מיומנת. פה ושם יש עודף רומנטיזציה, שמתאים לעידן פרה טיפולי, שמצמיד למצוקות נפש פרוזאיוֹת תגיות פיוטיוֹת. פה ושם (שם – בפרק הצרפתי) יש הצגה של בוהמייניות נונשלנטית כביכול אך פומפוזית, שהמחברת ספק מתייחסת אליה באירוניה ספק בהערצה. אבל הביוגרפיה בכללותה, שמתמקדת בתקופות הזוויתיות והדוקרניות במיוחד בחייו של קינן, היא דיוקן שקול ועגול של יוצר אקסטרימי ומשונן, לפני שנכנס לחיק הרך והממתן של המשפחה, הגיל המתקדם והקאנון הישראלי.
דרור קורן
07/10/2008, ידיעות אחרונות
למרות התקוות הגדולות שתלה עמוס קינן בכתיבתו הספרותית, היא השפיעה פחות מכתיבתו העיתונאית-סאטירית המבריקה והנושכנית (וגם פחות מ"ספר התענוגות" הכייפי באמת שלו). קינן היה מסוג האנשים שחייהם מעניינים יותר מכתיבתם הבדויה; היה משהו באופיו העז, ההולך על הקצה, ובדרמטיות של אירועי חייו, שהפך את הביוגרפיה שלו עצמה לסיפור האמיתי.
לפיכך, ייתכן כי "על דעת עצמו" הוא אחד הספרים הטובים ביותר של עמוס קינן, ואולי אפילו הטוב מכולם, למרות שלא הוא כתב אותו. עשתה זאת אשתו נורית גרץ. היא כתבה ביוגרפיה מרתקת ורבת-גילויים על ארבעה פרקים מעצבים בחייו. וניגוד לצד הסיוטי והסמלי והלא לגמרי מפוענח שהיה בספרי קינן עצמו ("הדרך לעין חרוד" הוא המצליח בכעשרים ספריו ומחזותיו), הכתיבה של גרץ היא חמה מיסודה, מציאותית ומפענחת.
גרץ משלבת דייקנות תיעודית (מובאים כאן ראיונות שערכה וציטטות מתוך ספרי קינן) עם כישרון מחזאי אמיתי, היודע להפוך מצב אנושי מורכב לסצנה מותחת. אמנם פה ושם גולש הצד התיעודי לפרטנות מיותרת ולעודף ציטוטים מסוים, אבל הסיפור תמיד חוזר אל מסלולו העיקרי והסוער.
יין לפרצוף מאלתרמן
ניכר שגרץ אוהדת מאוד את גיבור ספרה, וניכר גם שהיא לא עושה לו שום הנחה בתיאור חולשותיו ועלבונותיו ועוולותיו ופשעיו. דוגמה מצוינת לכך היא הסיפור על נתן אלתרמן, שזרק כוסית יין על קינן בימי מבצע סיני, לאחר שזה העיר משהו קנטרני על כך שהיה צריך לחסל את המשיח כדי שלא יתלווה ללוחמים בטנקים. קינן, עם כל חולשותיו, תמיד בן אותנטי לישראליות וחולשותיה. דומה כי גם כשהוא נרגן - הוא סאטירי.
למעשה, נחשפים כאן וידויים קשים הרבה יותר, כמו ההודאה שמחלצת גרץ מעומק זיכרונו המודחק של בעלה, ולפיה הוא ירה באשה בקרב בדיר יאסין, ובקרב אחר הרג ערבי נמלט. או הווידוי המפורש בפרשה המהדהדת משנת 52', שבה הוטמנו פצצות בבית שר התחבורה הדתי, ד.צ.פנקס, בעקבות "חוק השבת" שיזם. קינן ושותפו למעשה, שנתפסו על חם, נחלצו בעור שיניהם ממאסר ממושך (הם זוכו במחוזי וזוכו מחמת הספק בעליון), וכאן בספר נחשפת לפרטי פרטים אחריותם למעשה.
איך נרצחה ורה דוכס
הפרק הראשון מספר על ילדותו התל-אביבית הענייה של קינן, ועל אביו, מעולי האוניה המפורסמת "רוסלאן", מורה ללשון ופועל בגדוד העבודה בעין חרוד (מחוז געגוע עתידי של בנו). אביו התאכזב מהציונות ורצה לחזור לרוסיה, עד שנפצע בנפילה מפיגום בניין וסופו שהשתגע ואושפז לשארית חייו. אל המכה הנוראה הזאת שספג קינן, ילד חכם ו-וכחן, נוספו סילוקו בשלבים מבית-הספר ומקן השומר הצעיר בגלל בעיות התנהגות וביקורתיות יתר. באותם ימים התגבשה העצמאות האנטי מימסדית שלו.
בימי המנדט והמלחמה הצטרף קינן לקבוצה קומוניסטית ועזב, ניסה להתקבל לפלמ"ח וסורב, והזיגזוג הסתיים דווקא במחתרת הלח"י, שקלטה לא מעט אאוטסיידרים. קינן התגלה כלוחם אמיץ וקשוח, במחתרת וגם בצה"ל, ובין השאר חיסל מקרוב חיילים בריטיים שפיטרלו ברחוב.
בפרק הזה מובא גם הסיפור המחריד על ורה דוכס, צ'כית יפהפיה שחילצה את בעלה היהודי מהנאצים ועבדה כמלצרית בירושלים, עד שהלח"י קבע שהיא מרגלת מטעם הבריטים: חברו הקרוב של קינן יצא איתה מחובק לשדה ושם ירה בה למוות. מימי המלחמה יצא קינן רדוף סיוטים. עד זקנתו הוא יקרא לאימו בביעותי השינה.
פצצות לגבות של סארטר
בתום המלחמה התחזקה הכרתו כי עכשיו, כשהכובש הבריטי איננו, צריך לחלוק עם הערבים את הארץ. קינן היה מאנשי השמאל שאהבו באמת את הארץ על צמחיה ואבניה, ואף היה מחובר עמוקות לתנ"ך. כשישב פעם עם אורי אבנרי שאל אותם מישהו: "אילו חייתם בימי היוונים, עם מי הייתם הולכים, עם החשמונאים או עם המתיוונים? אבנרי ענה: "עם המתייוונים כמובן". קינן ענה: "עם החשמונאים כמובן".
אחרי פרשת הפצצות בבית פנקס נסע קינן לתשע שנים לפריז ושם התאהב בכריסטיאן רושפור, שבמהלך היכרותם הפכה לסופרת מפורסמת, ודמות הגיבור בספרה המרכזי "מנוחת הלוחם" (בריג'יט בארדו כיכבה בגירסה הקולנועית) הושפעה מאוד מקינן. גרץ מפליאה לספר את הרומן הסוער והנואש בין השניים, ובפרק הזה תמצאו פרטים גם על כמה מיקירי הבוהמה הפריזאית שביקרו בביתם, למשל ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר ומרגריט דיראס שבאו לדון בטיפוח המחתרת האלג'יראית. באותה פגישה, אגב, הציע קינן לטמון פצצה אצל אחד מאנשי המימשל ואף נידב את מומחיותו הטכנית (ההצעה לא נדחתה על הסף).
קל להסתייג, קל לאהוב
קל להסתייג מהאנטיפטיות של גיבור הספר, מאופיו הנפוח, החמוץ, שונא האדם (אף שלמשפחתו ולחבריו היה תמיד מסור מאוד), מן המהפכנות האלימה שלו, מהכספים שנהג לשנורר ממכרים ומנשים, מהעובדה
שלא ביקר את אביו בכל 13 שנות אישפוזו, מהאגואיזם ביחסיו עם נשים ("במי הוא מנסה לשסות עכשיו את הייאוש שלו?" כותבת גרץ כשהוא בדרכו למישהי חדשה), אבל אין ספק כי על כל אלו פיצתה יכולת ההתאהבות שניחן בה. בכל אחד מהפרקים קינן מאוהב במישהי, וגרץ רוקמת בטבעיות רבה את מלחמותיו ואהבותיו.
קל גם לזהות את החולשות בתובנות הרוחניות והמדיניות של קינן; הכנעניות המופרכת, אהבת התנ"ך שאין איתה אלוהים (עוגה אינטלקטואלית חצי אפויה המוצעת לנו גם כיום), טשטוש תחושת הצדק שלנו ביחסינו עם הערבים. גרץ מוסיפה ומספרת כי עוד בשנות ה-30 הטיח אביו של קינן בידידו הקומוניסטי: "בשבילך הלאומיות הערבית זה בסדר והלאומיות היהודית זה לא בסדר. מדוע"? לא הרבה השתנה מאז במלחמות האידיאולוגיות שלנו, מתברר.