נורית גרץ
ממילא גורלך נחרץ
ביקורות
אבי גרפינקל
הארץ, 27/02/24
נורית גרץ נעזרת בטרגדיה של סופוקלס כדי להתכונן לאובדנים הגדולים של החיים, בספר מרגש ומעורר מחשבה שמציע אלטרנטיבה ללימודי הפילוסופיה והספרות. בספרים "אל מה שנמוג" ו"על דעת עצמו" ניסתה נורית גרץ להאריך את חייהם של אנשים שאהבה: אמה דבורה גרץ ובן זוגה עמוס קינן. השיטה היתה להכריח אותם לזכור. ועכשיו, בספרה החדש, היא מעלה באוב את זיכרונותיה שלה. "(שני) האנשים האלה", היא כותבת, "כבר מתים, אבל נשארו הספרים". כלומר, הספר שלפנינו הוא יד שנשלחת מן ההווה אל העתיד, אל הנצח.
וודי אלן אמנם אמר פעם "אני לא רוצה להשיג חיי נצח על ידי חיבור יצירות אלמותיות, אלא על ידי זה שלא אמות" — אבל בינתיים אין אופציה כזאת. החלופה, כפי שציין ארנסט בקר בספרו "The Denial of Death", היא התָרבות — ליצור יצירות ולהעביר הלאה מסורות שיאריכו ימים אחרינו וישמשו גם את הדורות הבאים. גרץ עושה כאן בהצלחה את שני הדברים. היא מתחילה עם זיכרונות מילדותה ומתארת ידידות עם פלסטיני בשם עומַר, שאמו מתה כשניסו להימלט מיפו בזמן מלחמת העצמאות. הספר נכתב בשעת מגפת הקורונה, שאותה חוותה גרץ, ילידת 1940, כחברה בקבוצת סיכון. הקורונה עוררה אותה לשוב ולעיין ביצירות העוסקות במגפות: "הדבר" של אלבר קאמי ובמיוחד "אדיפוס המלך" של סופוקלס.
רוב הספר הוא קריאה פרשנית תוך מילוי פערים במחזה היווני, שמתחיל כזכור בניסיונו של המלך לברר מדוע הוטל על עירו תבאי עונש המגפה. גרץ עושה אוניברסליזציה לאדיפוס, אבל לא כמו זו של פרויד שטען לכלליות הדחפים הארוטיים והרצחניים שמכוונים לאם ולאב. גרץ מכוונת לאובדנים הבלתי נמנעים שמזמנים החיים, ובראשם לאובדן החיים עצמם — למוות. "כל החיים הם פרידה", היא מצטטת, והכוונה לפרידות מהנעורים, מיופי, מבריאות, מכוח, מזיכרונות שהולכים ומיטשטשים, מצלילוּת, מתמימות, מאנשים ומנכסים חומריים וארציים — שהרי אדיפוס גורש מעירו ואיבד את רכושו, מעמדו, מלכותו וגם את מאור עיניו. כפי שנכתב עליו: "לאל לא תידמה, אבל אתה ראשון לכל" — כלומר, לא תידמה לאלים בני האלמוות, ותהיה ראשון לכל בני האדם לא רק בגדולה שהגעת אליה, אלא גם במידת הסבל והאובדן שתחווה. ואכן, לא על כולנו נגזר לשכב עם אמנו ולהרוג את אבינו, אבל על כולנו נגזר למות, ובדרך לאבד את כל מה שהיה לנו.
באחד הקטעים היפים בספר כותבת גרץ: "במחזה 'סופמשחק' (מאת סמואל בקט) אין שמש, אין גלים, אין שחפים, אין אופק, אבל כמה יפים הם האופק, השמש, הגלים והשחפים שאינם. כמה יפה הוא הייאוש של בקט". במלים אחרות, זו אחת ההצדקות לאמנות: לא רק להנציח את החולף ולהזכיר את הנשכח, אלא גם ליצור יופי ונחמה מחומרי הגלם של ההיעדר והכאב.
הכתיבה היא אפוא מאבק, דרך התמודדות, ואולי גם אמצעי להשיג את מה שגרץ מחפשת בעקבות אדיפוס: השלמה עם הגורל. "אני בדרכי לקולונוס, שם אדיפוס ימצא מחדש את האלים שעזבו אותו ויילך בשלווה אל הקבר שמחכה לו", היא כותבת.
במובן זה, "ממילא גורלך נחרץ" הוא ספר פילוסופי, משום שכדברי מונטן, "העיסוק בפילוסופיה פירושו ללמוד למות". ספרה של גרץ מציע אלטרנטיבה ללימודי הפילוסופיה, הספרות ומדעי הרוח בכלל באקדמיה, שנקלעו למשבר של חוסר פופולריות מפני שהתפתו לפולחן של מראי מקום, הערות שוליים ופלפולים על דקויות טכניות ועל חידושים תיאורטיים ומנותקים מהחיים ומכאביהם. הספר מציע קריאה נגישה ומרגשת בסופוקלס (אם כי האקדמאי שבתוכי דוחק בי להעיר שבניגוד לטענת גרץ, סופוקלס לא חיבר 425 טרגדיות, אלא כ–125 מחזות "בלבד").
הזיכרון הוא נושא מרכזי בספר, אולי משום שככל שמתבגרים תופסים זיכרונות העבר מקום חשוב וגדול יותר מחוויות ההווה ומן המחשבות על העתיד. "ומה כבר יכול להיות באופק?" שואלת גרץ ומזכירה סצינה קורעת לב ובה בעלה עמוס קינן, שסבל בשנותיו האחרונות מדמנציה, הסתכל על דמותו־שלו בסרט טלוויזיה, לא זיהה את עצמו ושאל אותה: "זה אני?" אובדן הזיכרון משמעו גם אובדן האני, שכן הזיכרון מהותי לזהות. לא רק במישור האישי, אלא גם במישור הקהילתי והלאומי. מכאן חשיבותן של תרבות ומסורת, וזהו הקשר גם לסיפורו של עומַר הפלסטיני. כפי שעשתה גם במחקריה על קולנוע, גרץ טוענת כאן כי "האירועים של 1948 הועלמו מהזיכרון למשך כל כך הרבה שנים, נחבאו במעמקי התודעה והודממו. ראיתי גם איך הם חוזרים ומופיעים בכל סרט וסרט בקולנוע הפלסטיני, כאילו לא אירעו אז, אלא עכשיו. שוב נהרס הבית מול העיניים, שוב משאירים מאחור את כל מה שהיה ושוב יוצאים לגלות (כמו אדיפוס ובדומה לניצולי השואה שגרץ מזכירה, א"ג). הטראומה נותרת כאירוע חי, קיים ובלתי משתנה, כאילו הוא נוכח בהווה במלואו ולא מיוצג בזיכרון".
ב–7 באוקטובר קיבלו הדברים האלה מוחשיות מזעזעת, באופן שמצדיק את דבריה של גרץ אבל גם מעורר אכזבה על כך שהיא לא דנה בספרה בסכנות ההיאחזות האובססיבית בזיכרון, בטראומה ובפצע — בהקרבת ההווה והעתיד למען עבר שלא ניתן להשיבו, כמו בתביעה הפלסטינית לשיבת פליטים המונית ולמחיקת המדינה היהודית. במובן זה — ולא רק בגלל ההבדלים בהיקף האובדן או במידת האשמה של קורבנות השואה והנכבה — יש משהו שגוי ואף מקומם בהשוואה המרומזת, והלא כל כך מרומזת, שעורכת גרץ בין האסון היהודי לאסון הפלסטיני. ולמרות ההסתייגות הזאת, "ממילא גורלך נחרץ" הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה, מלא כאב, יופי ונחמה.
זיוה שמיר
Ynet, 24/04/24
שאנו קוראים סיפורים מיתולוגיים, פרי העולם הפגני העתיק, לרוב נדמה לנו שלפנינו סיפורים על-אנושיים ואל-אנושיים, שאין להם קשר של ממש למציאוּת האֶמפִּירית. ואולם, לפעמים מבליח מתוכם רעיון שיש לו רלוונטיוּת רבה לחיינו המודרניים, כאן ועכשיו, שהרי לאֵלים ולגיבורי המיתולוגיה היו סוף-סוף גם רגשות של בני תמותה רגילים, כמו אהבה, שנאה, תשוקה, קנאה, שאיפות נקם. באמצעות ההתבוננות במעשיהם ובמחדליהם ניתן להבין את כוחות הטבע האנושי. גם מגפות, ושאר רעות חולות, התחוללו אז והיום. ספרהּ של נורית גרץ, שנכתב בעיצומה של מגפת הקורונה, מאַזכּר את המגפה שפרצה בתבאי במאה החמישית לפני הספירה והונצחה במחזהו של סופוקלס "אדיפוס המלך".
גרץ יצרה, כדברי יגאל שוורץ (שערך את הספר ביחד עם בִּתה של המחַבּרת, שלומציון קינן), "נוסח חדש של רומן", הכותב מחדש את עלילת חייו של אדיפוס המלך, ומזהה בה דפוסים שניכּרו בחייה. היא בחרה בסיפור העתיק הזה, כדברי שוורץ, כדי לחלץ ממנו "באומץ, ברגישות ובפיכחון בהיר, את סיפור התקופה שלנו ואת הסיפור האינטימי שלה עצמה". "נוסח חדש של רומן", שכּן הדרך היחידה של איש אקדמיה ידוע כמו נורית גרץ - אדם שיש לו משפחה, חברים ותלמידים, שמכירים אותו, ואלפי קוראים שנושאים אליו עין שואלת - לגולל את תולדותיו ולספר על מאווייו מבלי להסתכן בחשיפה מביכה, היא לסַפרָם כ"ביוגרפיה לִיטֶרריה" (כהגדרתו של סמואל טיילור קולרידג'). כך יכול הכותב לצעף את עולמו האישי ולהעטות עליו מלבושים השייכים לתקופות קדומות, ועם זאת הם עדיין רלוונטיים כביום היווצרם.
גרץ מאמינה בכוחה של הכתיבה לשַׁנות את המציאוּת ולצקת לתוכהּ תכנים שלא היו בה. היא אפילו מאמינה ביכולתה של הספרות להאריך את החיים, וכך היא אומרת בפתח הפרק "הילד מקורינתוס": "בשני ספרים שכָּתבתי, 'אל מה שנמוג' ו'על דעת עצמו', ניסיתי להאריך את החיים של אנשים שאהבתי. השיטה הייתה להכריח אותם לזכור. ידעתי שלא נותר להם עוד הרבה זמן אבל האמנתי שכל עוד הם זוכרים וכותבים הזמן הזה יתרחב". ובפרק המבוא לספר ("מה עוד אני לא זוכרת") היא מזדהה עם גורלו של סיזיפוס, ואומרת: "וכך גם אני. לא לוותר לַזמן, להכריח אותו לזרום אחרת [...] איך? פשוט לכתוב, להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפַנות בתוכו מקום לימים אחרים". משמע, כבסיפורה של שחרזדה ב"אלף לילה ולילה" הסיפור מאריך את החיים, וגם כשהם דועכים וכָלים לפחות נשארים על המדף הספרים ונשארת האהבה שהושקעה בהם. היא אף מאמינה ביכולתו של הסופר לשַׁנות את גורלו של גיבור קדומים ולאפשר לו לחיות חיים אחרים בעזרת הדמיון היוצר.
מתוך האמונה הזאת, היא מתמלאת תעוזה ומתקשרת לחבר הראשון שלה, שאיתו חלמה להקים בית ומשפחה. שיחה קצרה מגלה לה שאת הנעשה אין להשיב, אך נשארים זיכרונות, לרבות זיכרון מקדמת הילדות בגבעת עלייה ביפו, כשהערבים עדיין היו מקובצים מאחורי גדר תיל והצבא שמר עליהם, ואילו הילדה וחברהּ הערבי עומַר היו פורצים את הגדר מתחת לאפם של החיילים ועוברים אחד אל השני. ורסיסי זיכרון מן הלידה הראשונה, כשעמוס קינן, בעלה של נורית גרץ, מגיע לבית-היולדות עם אריק לביא, והשניים ממלאים את חלל החדר בשירה ובנגינה ובתשואות רמות של הצוות וקהל הסקרנים. דומה שרק גברים נרקיסיים יכולים לחשוב שזוהי מחווה ראויה ליולדת ולבת הרכה שבעריסה.
נורית גרץ ספוגה ורוויה בספרות ובדרמה, העברית והעולמית, וכך נזכרות בספרה, בגלוי או בסמוי, יצירותיהם של עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון, צ'כוב ובקט, פאול צלאן ונלי זק"ש, דויד גרוסמן ואנריקה וילה-מאטאס. זהו מסע אישי המעיר זיכרונות מבית אבא-אמא ומגיע עד להווה, שבּוֹ המחַבּרת מתענגת עם נכדהּ מִפּרק של "סמי הכבאי". יש בספר עירוב מעניין של הלכי רוח ודפוסים קלאסיים עם פואטיקה חדשה ומעודכנת ועם דעות מודרניות על אודות שליטתו של אדם בחייו. הספר נקרע בין ההליכה בנתיב החוקים של העולם הקלאסי, שהתבססו על האמונה ש"הכול בידי שמיים" לבין דטרמיניזם ניהיליסטי נוסח העולם החדש, שלפיו שולט האבּסוּרד בחיינו ויכולתו של האדם להילחם בגורלו היא דלה ומוגבלת. הספר הוא כעין המחזָה של מלחמת דעות ואמונות המתחוללת בנפש המחַברת בדבר אפשרותו של היחיד לחולל שינויים ומהפכות ולהשיג הישגים בני-קיימא. היצירה כולה נסבה סביב רעיון הפְּרֶדסטינציה, ומסקנתה המשתמעת היא כי "הכול צפוי והרשות נתונה".
גורלה של המספרת, כמו גורלו של כל אדם, אמנם נגזר מראש, אך בעזרת תכונות אנוש חיוניות - חוכמה ותעוזה - יכול אדם לדחות את גזר הגורל, או להוציאו מן הכוח אל הפועַל. יכולתו של הפרט להילחם בסטיכיה של הגורל היא אמנם יכולת דלה ומוגבלת, אומר הרומן בסמוי, אך אין פירושו של דבר שעליו להפקיר את עצמו לגורלו, מבלי שינסה לשנותו. עליו לנסות להיטיב את גורלו ולעצבו כראות עיניו, בתעוזה ובתבונה.
לא זו בלבד שנורית גרץ מאמינה ביכולתה של הספרות להאריך את החיים. היא גם מספרת איך החייתה פרח קטן שהיה זרוק בתוך הפסולת שעמדה לפני פינוי, אך סירב לנבול ולא רצה למות. הצהרתה של המחַבּרת: "אבל אני הצלתי פרח קטן ממוות ואני יכולה לכתוב עליו, ומול זה כל השאר לא חשוב..." מזכירה לי את שירה של אמילי דיקינסון, התקדים של רחל המשוררת, שהיא גיבורת ספרהּ של נורית גרץ "ים ביני לבינך", אשר כתבה בשירה If I can stop one heart from breaking: "אִם אַךְ מָזוֹר לְלֵב אֶחָד אָחִישׁ,/ הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא;/ אִם אַךְ אָקֵל סִבְלוֹ הַמָּר שֶׁל אִישׁ,/ אִם רַק אֶחָד אֶגְאַל מִמַּכְאוֹבָיו,/ אִם לְאַנְקוֹר רָפֶה יָדִי אָגִישׁ/ וְאַחְזִירוֹ לַקֵּן הַנֶּעֱזָב,/ הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא".
אתי סרוסי
שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה. הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.
שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו". סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשיו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".
אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה. אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה. הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".
כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.
בני ציפר
הארץ, 02/02/24
בני ציפר על ספרה החדש של פרופ' נורית גרץ, המשרטט חוט מרתק בין ימיו של המחזאי סופוקלס למציאות כיום.
אלעד זרט אצל גידי גוב