מחקר

"הסיפורת של עמוס עוז נכתבת ב'חורף ארוך וגשום בין מלחמות'. בפרקי-הזמן הקצרים שבין מלחמה למלחמה מנסים גיבוריו להתחפר במיקלטים מוגנים שנותנת להם המדינה, החברה והתרבות. אך האימה רודפת אותם, הגעגועים סוחפים אותם והם יוצאים מן התחום המוגן אל החורף, אל המלחמה, אל עולם הירואי-טראגי של דם-ואש ויצרים, והם הורסים ומחריבים זה את זה ואיש את עצמו. ומרוב אימה ופחד חוזרים שוב אל ערי-המיקלט, אבל שלווה אין בהם. ושוב האימה, ושוב הגעגועים, ושוב הם פורצים את המחסומים ויוצאים החוצה, וחוזר חלילה בכל פרק ופרק, בכל ספר וספר מחדש."

בחלקו הראשון מבקש ספר זה לתאר את הכתיבה המיוחדת של עמוס עוז ביחסיה עם ההיסטוריה של הספרות העברית, עם קהל-הקוראים ועם אידיאולוגיות מרכזיות של זמנו. חלקו השני מתמקד בתכונותיה המיוחדות של כתיבה זו: המיבנה התימאטי, תבניות אנאלוגיות ומטאפוריות מרכזיות בסיפור, דמות המספר ודרכי עיצוב-המציאות. חלקו השלישי של הספר סוקר את ההתפתחות והשינויים בדרכי כתיבה אלה, תוך-כדי מעקב אחר כל יצירה בנפרד.

הסדרה עוסקת בסרטי קולנוע ישראליים וביצירות הספרות שעל פיהן נוצרו. דיון בסוגיית עיבודן של יצירות ספרותיות לקולנוע, ובתוך כך סקירת ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי והבנתו על רקע תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית ובתרבותה.

בעזרת מקורות היסטוריים, קולנועיים וספרותיים, בוחן ספר זה כיצד עיצבה החברה הישראלית את זהותה באמצעות ה"אחרים," הזרים, אלה שהוצאו והורחקו מתוכה ואלה שבתהליך איטי, כואב וקשה התקבלו אליה. המחברת מתמקדת במפגש המורכב בין ניצולי השואה ובין אנשי הארץ, ובשינוי ההדרגתי שהסתמן ביחסם של הוותיקים, המאמצים, אל אלה שזה מקרוב באו. הספר מתאר את המפגש הטעון הזה כמקרה בוחן אחד המעיד על תהליכים רבים ומגוונים, שבמהלכם ובעקבותיהם למדה החברה בישראל להכיר בזכויות, במרחבים ובזיכרונות זרים אחרים, חברה זו אימצה אותם אליה כחלק מההווייה והתרבות בישראל.

יעל מונק, נורית גרץ

"במבט לאחור: קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי 1990-1948" מציע התבוננות מחודשת בקולנוע הישראלי מנקודת מבט היסטורית רחבה, ולאור מחקר תיאורטי עדכני בארץ ובעולם. ייצוגים קולנועיים שנראו בשעתם תמימים לכאורה מתגלים, במבט לאחור, כטומנים בחובם מהות שונה ובעלת משמעות מכוננת. לא אחת, הדיבור על מלחמה אחת מסווה את הדיבור על מלחמה אחרת, ואפילו סרטים שהציגו מראית עין של "מחוץ לזמן ולמקום" חושפים את הטראומה המודחקת של המלחמה. עיקר החידוש בספר הוא אפוא ההתמקדות ב"שיח הנורמליזציה של המלחמה" בעשורים הראשונים של הקולנוע הישראלי, שנים שבהן הישנותן של מלחמות נתפסה כגזירת גורל וימי הרגיעה שלאחר המלחמה לא היו אלא עתות ביניים בהמתנה לפרוץ המלחמה הבאה. הספר מנתח את הסרטים ומצביע עח אופני הייצוג של "שיח נורמליזציה" זה כפי שהם משתקפים בעיצוב אמצעי המבע הקולנועי. 

שנות הששים היו שנים של חילופי דורות בספרות העברית. יצירתם של הסופרים שהחלו לפרסם בשנים אלה, ואשר כונו דור המדינה, התאפיינה בשינויים בולטים ומהותיים לעומת היצירות שנכתבו בעשור הקודם ואשר יוצריהן כונו דור הפלמ"ח. התמורה המרכזית משנות החמישים לשנות השישים היתה המעבר שחל ביצירות הסופרים בניח הדור הספרותי החדש:מ"ספרות מגוייסת", שתפקידה לתת ביטוי להשקפות ולעמדות שמקורן באידיאולוגיה לאומית וחברתית- בעיקר זו הציונית סוציאליסטית- עברו היוצרים לכתיבת ספרות שהתרחקה במודע ובמכוון מכל אידיאולוגיה מוצהרת. התרחקות זו באה לידי ביטוי הן בתמטיקה של היצירות הספרותיות והן במרכיבים שונים של הטקסט הספרותי. חשובה לא פחות היתה התמורה שחלה ביחסים שבין הסופר לקהלו, בתקופה שבה רווחה ההנחה בדבר 'קץ האידיאולוגיה' גם בהקשר הישראלי. מחקר זה מעמת את שני הדורות הספרותיים על רקע המערכת של הספרות העברית בכללותה ומתמקד בייחוד בהיבט מרכזי של חילופי הדורות: ייחסי העמדות והמבעים ביצירה הספרותית. הדיון נסב על יצירותיהם של החשובים בסופרי דור הפלמ"ח ושנות הששים.

נאומי מנהיגים, כרזות קיר, מודעות בחירות, מאמרים עיתונאיים, כתבות טלוויזיה, יצירות ספרות, סרטי קולנוע - אלה וטקסטים פוליטיים רבים אחרים של התרבות הישראלית נבחנים ונבדקים בספר זה, המנסה לעמוד על שורשיהם של המיתוסים בתרבות זו. כשהם מעומתים זה מול זה הם מאירים פרקים בתולדות הישוב בארץ ישראל כסצנות במעין תיאטרון טוטאלי, רב שכבות, זרמים וכיוונים.

נורית גרץ, ג'ורג' חלייפי

הקולנוע הפלסטיני – ברוב שנותיו וגלגוליו – התגייס לשרת את המאבק הלאומי. הוא ביקש לגולל את ההיסטוריה של העם הפלסטיני ולתאר את חיי היום יום של בניו – גברים, נשים וילדים. המארג המורכב הזה של היסטוריה לאומית וסיפורים אישיים – ולעולם בצילן של טראומות לאומיות קשות – רוקן שוב ושוב את ההווה מממשותו והתמקד בעבר המפואר, האבוד, שהיה לזמן הממשי היחיד. הקולנוע הפלסטיני מנסה לגלות רציפות בין הזמן האבוד לכאורה להווה שעיקרו מצוקה. הוא מבקש להציע עתיד של אחדות לאומית ומגלה שוב ושוב כיצד הכמיהה לחירות אישית ולחיים מתנגשת עם קשיי הקיום הלאומי.

החוקרת הישראלית והחוקר הפלסטיני – בשיתוף פעולה נדיר ומבורך – עוקבים אחר התפתחותו של הקולנוע, אגב איתור תגובותיה של יצירה זו להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות. הם מגלים כי ככל שמחריף המצב החברתי, הפוליטי והכלכלי וגוברים הכאוס והכאב, מעמיק הקולנוע הפלסטיני את מידת מעורבותו והתגייסותו למאבק הלאומי. כל יוצר וסגנונו, כל תקופה ונקודת המבט וההדגשים שלה.

כצפוי, מנסה הקולנוע הפלסטיני לפרוש את הסיפור הלאומי שלו כנגד הסיפור הישראלי שביקש להשתיק אותו. ההשתקפות של הישראלי בקולנוע הפלסטיני היא עוד עדות, קשה וכואבת, לעומקן של הטינה והעוינות בין שני העמים החולקים כברת ארץ ונוף משותף.

נורית גרץ, רז יוסף

בלב יצירות הקולנוע הישראליות בנות זמננו נמצאת התמודדות עם טראומות מן העבר; יצירות אלה חופרות כמו ססמוגרף רגיש אל תוך זיכרונותיה של החברה הישראלית ומעלות את מה שהיא השכיחה והשתיקה. הן עושות זאת בשפה פוסט־טראומטית מקוטעת, שאינה מתארת את הדברים במלואם, אלא מעלה חלקי סיפור שמוסתרים מאחורי תחפושות שונות.

מחברי ספר זה מנסים ללכת בעקבות הזיכרון הישראלי, לגלות אותו בקולנוע הישראלי העכשווי ולחשוף עד כמה הוא מושפע מן הטראומות שחווינו כעם וכחברה. המחברים מבקשים להבין את ההיסטוריה מתוך הטראומה ולאתר את הפצעים הזועקים מתוך הזיכרון של החברה הישראלית ושל הקולנוע שלה.

עוד הם מבקשים להראות כי דווקא השפה הפוסט־טראומטית המרוסקת והקטועה, המחזירה אל ההווה מראות וחוויות שלא עוכלו בתודעה ולא עובדו, היא שמוליכה את הסרטים אל העבר החבוי ומאפשרת התמודדות אתו. שפה זו אף עשויה להוביל להבנת העיוורון לטראומה של ה"אחר" ובתוך כך להבנת הטראומה של עצמנו, כקרבנות וכמעוולים כאחד.