נורית גרץ
מה שאבד בזמן
ביקורות
בשנת 2001 קרא עמוס עוז בדירתם של הזוג נורית גרץ ועמוס קינן את הפרק האחרון ב"סיפור על אהבה וחושך". כעבור שנה פרצה שריפה בדירה, ולכן הוסיף בהקדשה: "את ההקדשה הזו אני רושם למחרת האש שלכם. אולי ישמש הספר הזה טיפת מים אחת? או דמעה?"
עמוס עוז מת, ועמוס קינן מת, ונורית גרץ כתבה את הספר "מה שאבד בזמן — ביוגרפיה של ידידות", המספר את סיפור ידידותה עם עוז במשך חמישים שנה. היה זה עמוס עוז עצמו שביקש ממנה שתכתוב את הביוגרפיה שלו, והתוצאה היא קולאז' ביוגרפי, סוגה ספרותית ייחודית שפיתחה גרץ בספריה הקודמים על אמה דבורה, על בן זוגה קינן ועל המשוררת רחל. לא חייו של הסופר עומדים במרכזו, אלא יחסי הרעות בינו לבינה, השיחות שניהלו והחוויות שחוו, כתיבתם וזיקתם לסופרים אחרים, התפתחות מחלתו של עוז שאותה מלווה גרץ בנאמנות ובחמלה, והרבה דברים מרתקים נוספים.
בחודש שעבר הורדה המהדורה הראשונה של הספר ממדפי חנויות הספרים בשל מה שאפשר לכנות "פרשת אלישבע" השנייה. ב-1969 התנהל רומן לוהט בין משה דיין לאלישבע צ'יזס, שהיתה צעירה ממנו בשלושים שנה. ניסיון הסחיטה של אמה משר הביטחון עטור התהילה, שהסתיים בפשרה כספית, כיכב בשערי השבועון "העולם הזה". בפרשה החדשה, הקשורה לעמוס עוז, דמות בשם אלישבע, אהובתו של עוז בגיל 16 במשך שלוש שנים, דרשה לתקן את הגירסה המובאת בספרה של נורית גרץ על יחסיהם.
יש לציין כי גרץ נהגה בהגינות במהדורה הראשונה, בהביאה את גירסאות שני הצדדים: אלישבע הטוענת כי היא שיזמה את סיום החברות, ועוז המספר על ייסורי המצפון שליווהו מאז נטש את חברתו הראשונה עת הכיר את נילי, ש"היתה כוכב בשמים". שישים שנה לאחר אותו רומן נעורים מצלצל עוז לאלישבע בימי מחלתו והם נפגשים וסוגרים מעגל. יש לקוות שהתיקון במהדורה החדשה, שנעשה לשביעות רצונה של אלישבע, לא ייהפך לשערורייה ספרותית תורנית שתסיט את תשומת הלב מהספר המרתק שכתבה נורית גרץ.
שני העמוסים בחייה של גרץ, עמוס עוז ועמוס קינן, היו מבכירי היוצרים הילידיים בישראל, אם כי כל אחד מהם הגדיר את ילידיותו בצורה שונה. עמוס קינן היה בראשית דרכו חבר בתנועה ה"כנענית", או בשמה הרשמי "העברים הצעירים". הוא דגל במה שכינה "זמן עברי", שסמלו היה לדידו הפסל "נמרוד" של האמן יצחק דנציגר, שהפך את אל הציד המיתולוגי לסמל זהות מכונן בתרבות הישראלית, בבחינת "האתוס של האיש העברי החדש". בתנועה הכנענית, שאליה נחשף עם הצטרפותו למחתרת לח"י, מצא ביטוי עצמי להוויה חדשה של לאומיות עברית המנותקת משורשיה היהודיים המדומיינים. "אם היו אומרים לנו בלח"י באותה תקופה שהמאבק שלנו בבריטים מסכן את חיי הקהילה היהודית בבריטניה — היינו אומרים, שאין זה מענייננו".
במאמר קצר בשם "עברים ולא צברים", שפירסם באוקטובר 1949 בביטאון הכנענים "אלף", חזר קינן על שורות, שכמו היו לקוחות מ"כתב אל הנוער העברי", המניפסט שניסח המשורר והאידאולוג יונתן רטוש, מייסד הקבוצה הכנענית: "כל עוד אין הרנסנס קשור בארץ, באדמה ובנופה, ובמורשת הזיכרונות וההשראה העצמיות שלה — אחת דתו לבוא אלי משבר, ולגווע בעודו באיבו". הרנסנס שציפה לו היה לא ציוני ולא יהודי, אלא עברי: "יוסוף אבו גוש אינו צבר ואינו ציוני, אך אולי עברי הוא".
ואילו עוז בחר בקיבוץ חולדה מתנועת "גורדוניה", והעדיף את א"ד גורדון עם טורייה על פני ז'בוטינסקי ורטוש. לקינן, שהעדיף את המולדת על פני המדינה, הבהיר עוז כי "המדינה היא המולדת" וארץ ישראל של העבר הרחוק ריתקה אותו בספרים, לא בחרסים. השיח ה"כנעני" וסיסמאותיו לא דיברו על לבו. בצעירותו אמנם לא התחבר למה שכינה "יהודים הכפופים לספרי תורה", אך בבגרותו ניסח עם בתו פניה "יהדות טקסטואלית", השקפת עולם פתוחה ופלורליסטית המבקשת לחבר פסוקי גמרא עם שירה עברית מודרנית.
הוא לא התלהב מיצירת "עברי חדש", ואף גיחך על הרביזיוניסטים שסברו כי אם אך יעמדו זקופים במסדר גבם יתיישר. כל הסיפור האורתופדי הזה על יישור הגב היהודי היה זר לרוחו. עוז הפנה את גבו למשפחתו הרביזיוניסטית ויצא חוצץ נגד הרעיון הכנעני, ואף בקיבוצו חולדה היה קשור לוותיקים שבאו משם ולא לצעירים הצברים.
עוד בפגישתם הראשונה, ב-1973 בקפה "פטר" בירושלים, הבחינה חוקרת הספרות נורית גרץ בתווי ההיכר של עמוס עוז: יכולתו לשלוף משפטים שלמים הבנויים לתלפיות מראש, מנוסחים לעילא ולעילא, משפטים המצוטטים על ידיה באירוניה, כמו: "לסופר יש מפה שבלב, עם שבילים אל המחוזות האפלים", או "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו". עוז הקסים אותה ביפי תוארו ובחוכמתו, בסיפוריו על סבו שכתב שירי געגועים על ירושלים הנגאלת בידי המשיח. הוא פיתה את קוראיו בהבטחתו הכוזבת לשחזר עולם פילהרמוני הנעלם מעינינו, לדמיין איזו ירושלים של מעלה השרויה אי שם.
"מה שאבד בזמן" הוא מחווה לדור שהפעמונים צילצלו לו: לנצורים בירושלים הממתינים לעגלת המים, לחברי האספה בעין חרוד, לאנשי גדוד העבודה והשומר הצעיר. געגועיה נושאים אותה לדור שהאמין באפשרות של מלכות שמים עלי אדמות, בצדק מוחלט, אוניברסלי ולאומי כאחד. אותו פעמון מטאפיסי, לא ציוני, ריחף מעל גיום די־טורון וראשי הצלבנים, גיבורי הנובלה "עד מוות" שביקשו גאולה בירושלים עת הפעמון קרא למאמינים לתפילה. את היכרותו עם הנצרות באמצעות קריאה בברית החדשה עשה עוז הנער בשעות הפנאי בקיבוץ, שעה שבני גילו הלכו למגרש הכדורסל.
הקריאה בכתבים הנוצריים, שתנבוט לימים ברומאן האחרון של עוז "הבשורה על־פי יהודה", מוצאת סימוכין ביומנה של גרץ, שבו רשמה את שיחותיהם על יהודה האמרגן המתכנן ליחצ"ן את ישו כנביא עולמי, כמשיח, "כי הוא מאמין שישו ירד מהצלב וכשאלוהים לא מוריד אותו, חרב עליו עולמו". 45 שנה לאחר הרישום ביומן ייהפך יהודה האמרגן לגיבור ספרו של עוז: היחצ"נות והאמרגנות יורידו את גובה הלהבה ואת הווליום של הפעמון לרובד שגרץ מכנה אותו "שפה בלי רמקולים". אט־אט יירד עוז מהאולימפוס של המטפורות הצלבניות והנוצריות הרמות ויתוודה באוזניה: "אני חושב שהסיפור 'עד מוות' צריך היה להיכתב יותר נמוך ועם פחות סימני קריאה כאלה ואפילו פחות קישוטים והתפייטות".
אפשר שהעובדה שעוז ירד מאיגרא רמא של השמים, הרמקולים והמטפורות אל סיפורים צ'כוביים יותר, היא תשובתה של גרץ לטענת החוקרת לילך נתנאל כי עוז "הרג את התנים" וניסה "ככל יכולתו לפייס את האימה", אותה אימה שבה החל את כתיבתו ב"ארצות התן". נתנאל מתגעגעת "לניסיון המוקדם של עוז לכתוב סיפור על חושך, סיפור לא מרגיע, לא מאוזן, לא מצדיק כלום, לא מערסל, לא נותן לישון". ואילו גרץ עצמה מבינה ללבו של הסופר הרוצה לזרום, "להגיע לאנשים בוערים". אך למשמע שאלתה "למה ביצרים? למה זה צריך להיות כל־כך הרסני?" משיב לה עוז כי זהו טבע האדם. בימי מחלתו התרכך והודה כי חש בזמנו תערובת של קנאה, תסכול ואלימות, ושבתגובה לעלבונות שהטיחו בו הרגיש דחף להכאיב.
גרץ סברה כי גיבוריו המדומיינים של עוז מגשימים את חלומותיהם במלחמה, ברצח ובאלימות משום שהם חלק מחברה שחלומותיה קרמו עור וגידים באלימות. זו ניכרת למשל בדמויות חברי הקיבוץ ב"ארצות התן". מאחורי הפסאדה השלווה והנוחה שלהם מסתתרים שנאה, יצרים מדוכאים ותאוות כוח, "שלא לדבר על התנים (...) כל מה שתקף את הקיבוץ מבחוץ, ומילא אותו גם מבפנים". גרץ מטיחה בעוז כי שילח בקיבוץ את התנים והכלבים והנחשים. עוז איננו מסכים: "הכלבים שם בפנים והתנים בחוץ". והיא מתקנת: "והתנים גם בתוך הכלבים".
החוקרת מבחינה בספריו "סיפר־על" של אורות וכיסופים ששיטו בגיבוריו, והם מרומים, ממשיכים לערוג במעין מסע לאחור, במה שקרא פרויד "חזרה אל הטראומה". הנה האם ב"הר העצה הרעה", אווה ב"מקום אחר", חנה גונן ב"מיכאל שלי", יונתן ב"מנוחה נכונה", ריקו ב"אותו הים" ופימה ב"המצב השלישי", שנפשם יוצאת אל הנהרות, השדות והמרחבים ההם. רק ב"סיפור על אהבה וחושך" נמשכים אל הבית, אותו הבית שאליו מתכנסים כל גיבורי ספריו כדי למנוע את התאבדות אמו.
הם הולכים אל האסון, אל מעבר למוות, אל המקום השלם הזה, הבלתי מושג, שאפשר להגיע אליו רק דרך המלים והעלילות. במלים שרויה התקווה כי קיים מקום כזה מעבר לאופק שאיננו חסום על ידי האסון. זה השער שגיבוריו המוקדמים של עוז התדפקו עליו אז בזעם, בשנאה ובאלימות, אך בספרים האחרונים המיר החלון הפתוח את השער הנעול. עוז מתבונן באמו בחלון המטפורי, אותו חלון המופיע גם בסיפור של קפקא על הקיסר וגם אצל דון קיחוטה שחבריו נועלים אותו בחדר ללא חלונות. דרך עיני אמו ייחל עוז להעניק מלים לדיכאונה, ממש כפי שעשה עגנון ב"בדמי ימיה", שם מתוארת האם החולה ש"לעתים ירדה מעל משכבה ותשב בחלון". בימי מחלתו כמו שב עוז ל"סיפור על אהבה וחושך", והוא שח לגרץ: "אני כל הזמן מסתכל בחלון כמו אמא שלי, מסתכל בחלון ומתגעגע".
שנים רבות לאחר מותה, עוז מעניק מפתח בדמותו של וידוי קורע לב: "אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה (...) שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו". הוא מבקש מגרץ לספר למשפחתו "שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים־עשרה טרקו לי את הדלת בפנים ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום (...) ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אימללתי".
בזמן שקראה את "סיפור על אהבה וחושך" החלה גרץ לכתוב את הביוגרפיה על עמוס קינן שהתפרסמה תחת הכותרת "על דעת עצמו". היא מרבה לדבר בה סימולטנית על שני העמוסים בחייה. בזמן שערכה שיטוט מדומיין ברחובות פאריס, שם חי קינן עם הסופרת כריסטיאן רושפור, עוז הסתובב ברחובות בן יהודה, שדרות לנדאו ודיזנגוף; שעה שהסתקרנה לדעת מי ניגן סמוך לביתו של קינן ברחוב אחד העם 134, עוז הרגיש צורך לבדוק את מזג האוויר ביום מותה של אמו, 5 בינואר 1952. היו ימים שבהם קינן היה אדם מיואש ללא בית לחזור אליו, ו"הוא יכול היה לשמוע את הרחובות הללו מנגנים". המנגינה הזאת איפשרה לגרץ למפות את חיפושיהם של גיבורי עוז בערבות סיביר, במרחבים השותקים ובירושלים של מעלה, מפת קואורדינטות שתאמה את הפרטיטורה של קינן.
עוז היה סופר חכם ומוכשר, שעה שקינן פיזר את כישרונותיו בתחומים רבים: כסופר, מחזאי, פובליציסט, מתרגם, צייר ופסל. הסטיריקן קינן כתב פרודיה על עוז, ודימה אותו לגורו המאציל את ברכתו למעריציו הצעירים. את חרצובות לשונו החל קינן לצחצח כבר עם תום הקרבות ב-1948, במחאה פוסט־מלחמתית שאיפיינה רבים מהחיילים המשוחררים שנאלצו להתמודד עם היום־יום. את ראשית תהילתו קנה בטורו "עוזי ושות'" (1952-1949), בו הטיח ביקורת רדיקלית במדינה המפא"יניקית בשפה סאטירית צעירה ונשכנית. הביקורת, ההתרסה והציניות כלפי הרוח ההרואית של דור הפלמ"ח באו לידי ביטוי במחזהו "האריה" (1956) ובפסלו "הגיבור" (1959), מעין פיסול כנעני, גרוטסקה ל"נמרוד". הפסל — לוחם קדמוני נכה, מסוגר ושתום עין, כמו הגנרל ההוא מנהלל — גיחך את לוחמי תש"ח והציגם בעליבותם, שברי כלי של המדינה החדשה, ערכיה וגיבוריה.
קינן ועוז חששו ממה שכינה אהרן אמיר "ממלכת ישראל הצלבנית". עוז כתב על הצלבנים בנובלה "עד מוות" שגיבורה הוא האציל גיום די־טורון, ואילו קינן התמקד בצלבן רינו משטיון ב"אל ארצך, אל מולדתך". חרדותיו של קינן לא הסתיימו שם, והוא חתם בהרהורים על קץ המדינה היהודית בדיסטופיה "הדרך לעין חרוד". הצלבניזציה של ארץ העברים היתה האיום הגדול ביותר בעיני קינן, שהתנבא על כיליונה הצפוי של חברה תיאוקרטית זרה המושתלת בלב הלבנט.
ההשוואה שעורכת גרץ בין שני העמוסים מפתיעה בפיתוליה. עוז מתוודה לפניה כי היה חסר ביטחון לגמרי: "אני רציתי למות (...) הייתי מנסה לכתוב ולא סבלתי את מה שכתבתי (...) חשבתי שאני לא שווה כלום. באמת לא הייתי שווה כלום". ואילו קינן היה "בטוח שאין מישהו טוב ממנו, חכם ומוכשר ממנו". בין לבין עוז מחליף את קינן, מבקר המסעדות הידוע. הסופר הלא־מיומן בענייני בישול כותב בביקורתו: "את התפריט כמו את מפת אלון, שומרים במסגרת תורה שבעל־פה. המלצר הטוב מוכן לדקלם ברהיטות את מבחר המאכלים והמשקאות, אבל אין תפריט כתוב". קינן לא היה מעלה בדעתו לשלב דעות פוליטיות עם ביקורת מסעדות. קינן גם לא אהב מטפורות, בניגוד לעוז שכתב למשל על מפית במסעדת "ספאניש קולוני" כי "הוא מוכן להשליך את הבקבוק המוטל בספק ישר לתוך הגיהינום, גיא בן הינום, אשר למרגלות מעקה המרפסת".
ההבדל ביניהם בלט גם ביחסם לשהות ששהו בסן פרנציסקו. עוז, שכתב שם את "מנוחה נכונה", תיאר בהתלהבות את גבעות העיר ורחובותיה, במכתביו שנשלחו לגרץ בארץ, כמו היו אלה פרקי סימפוניה של בטהובן, שעה שקינן דיווח משם לקוראיו הנאמנים בצורת רשימות ב"ידיעות אחרונות".
גרץ מגלה לעוז כי קינן, הרבה לפני עידן האינטרנט והוויקיפדיה, רשם פטנט על ייצור תוכנה שתכיל את כל האינפורמציה על כל אדם, ואף אם הוא מת אפשר יהיה לשוחח אתו באמצעות קפסולת מידע שמורה. פרויקט חיי הנצח הזה עלה לו אלפיים דולר. עוז השיב ש"חבל על הכסף כי ממילא יום אחד אפשר יהיה לשקם הכל, כי שום דבר לא הולך לאיבוד", וניסח מחדש את מה שכבר ידוע: אדם הנמצא בכוכב במרחק אלפיים שנות אור מכדור הארץ, רואה כיצד צולבים את ישו בזמן אמת. הוא גם יודע כיצד חש בן זוג או ידיד קרוב כאשר אדם היקר לו כותב בדם לבו את קורותיו עמו, ללא כחל ושרק, לא מסתיר דבר, לא את הנשגב ולא את המגוחך.
שני העמוסים נפגשו על הבמה בחנוכת ספרו של קינן "אל ארצך, אל מולדתך". כדי לנווט בין שני השמות הפרטיים הזהים, הציע קינן לעוז: "תשמע, בוא נהיה כמו שמואל ומלכים ודברי הימים ודי. נהיה עמוס א' ועמוס ב' וגמרנו, טוב?" נורית גרץ ליוותה את עמוס א' ועמוס ב' בשעתם הקשה, בעצבונותיהם, במחלותיהם ובימי גסיסתם, אבל גם כשהעמוסים האזינו לקונצ'רטו 23 של מוצרט. מאחורי טיפת המים האחת או הדמעה הסתתרה לה אהבה גדולה.
בביקורת על ספרה של נורית גרץ "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות" ("ספרים", 30.4), טוענת גפי אמיר שהספר מתיימר להיות ביוגרפיה על עמוס עוז אך למעשה מתמקד במחברת ובבני משפחתה ומהלל אותם. היא מוסיפה שהספר מציג את עוז באופן קטנוני. גילוי נאות: אני מרצה במחלקה לתרבות במכללת ספיר בה מרצה גם נורית גרץ, אולם המלים הבאות אינן נובעות מהיכרות עמה אלא מכיוון שהרוב המכריע של הביקורת חוטא לספר, לכותבת ולתפישה העכשווית של ביוגרפיה. מפאת קוצר היריעה אסתפק כאן רק בכמה נקודות מרכזיות.
גרץ היתה מיודדת עם עוז עשרות שנים וחייהן של שתי המשפחות נכרכו אחת בשנייה. אמיר מבקרת את גרץ על שהעזה להכניס את עצמה, בני משפחתה, מחשבותיה והרהוריה לטקסט ביוגרפי. הטענה הזו החזירה אותי להתפתחות של הקולנוע הדוקומנטרי, שנועד, בדומה לביוגרפיה, לתעד אישים ומצבים. בעשורים הראשונים של המאה ה–20 היה מקובל שהבמאי הוא "זבוב על הקיר": הוא אינו מתערב בפריים, וקריין בלתי נראה מפרש לצופים את הסיטואציות. ואולם, החל מהמחצית השנייה של המאה ה–20 ניגשים במאים רבים למושא התיעוד שלהם בצורה אחרת לגמרי — נכנסים לפריים, מתעדים את עצמם תוך תיעוד של אחרים, מתערבים בסיטואציות.
כך גם בעולם הספרות הביוגרפית. אמיר כותבת שגרץ אוחזת בשתי "פוזיציות סותרות: ביוגרפית ודמות מרכזית בביוגרפיה". גרץ אכן מכניסה עצמה לפריים הספרותי, אולם התלונה על כך מעידה על תפישה מיושנת. גרץ, שתמיד פרצה דרך בכתיבתה, הן האקדמית והן האישית, ממשיכה להביא אל עולם הספרות הישראלי מחשבה חדשה ומרעננת על הדרך שבה אפשר לתעד חיים של אדם.
מה שאמיר רואה כשיפוט של עוז, והצגתו בספר כ"דמות מגושמת" או "טרחן", הוא האקט החשוב ביותר בביוגרפיה: פירוק הדמות של "הסופר הדגול" והצגת האדם — "עמוס" — מאחורי המותג "עמוס עוז".
גרץ עושה זאת, כפי שהיא עשתה בכתיבתה לאורך השנים, בחמלה, עם הרבה הומור, תוך הדגשת היומיומי. כביוגרפית, היא מצליחה לגלות את האדם, על כל המורכבות שבו.
יתרה מכך, מה שאמיר רואה כ"יסוד מניפולטיבי בכתיבה" ו"העמדת פרשנות כעובדה" הוא ההפך המוחלט מהמהלך שעושה גרץ — הרי אין כתיבה אובייקטיבית ואין כתיבת ביוגרפיה אובייקטיבית. לכל ביוגרף או ביוגרפית יש דעות, מחשבות ותובנות על האדם שעליו מספרים. הביוגרפית הקלאסיות — אלו שבהן הסופר הוא "זבוב על הקיר" — מסתירות זאת מעיני הקוראים, וזו המניפולציה האמיתית. לעומת כתיבה פסוודו־אובייקטיבית שכזו, גרץ מגיעה בספר הכי קרוב לאמת: היא חושפת את מחשבותיה ורגשותיה, מציבה את עצמה כדמות ומדגישה לקוראים שביוגרפיה היא תמיד סובייקטיבית. זוהי ספרות מעולה, שמאירה את הז'אנר הביוגרפי באור חדש ומורכב.
לפי אמיר, גרץ "רואה עצמה כביוגרפית ואת ספרה כטקסט ביוגרפי, המתחקה אחר תולדות וקורות הידידות בינה ובין עמוס עוז במשך כמה עשרות שנים". גרץ אינה "רואה עצמה" כביוגרפית. היא ביוגרפית. כותרת המשנה של הספר היא "ביוגרפיה של ידידות", והמושג המקסים הזה אינו "כותרת מיתממת", כפי שטוענת אמיר, אלא לב העניין. אין זה רק סיפור חייו של עוז, ודאי שלא "אוטוביוגרפיה של גרץ" כפי שטוענת אמיר בארסיות — זו אכן סיפורה של ידידות. גרץ מיטיבה לנתח בדרכה העדינה את המבנים המורכבים של ידידות בין גבר לאשה ואת האופן שבו היא נשמרת ומתפתחת לאורך עשרות שנים. בכך היא מפקיעה את הכתיבה מעבר לאדם הפרטי ומשרטטת דיון מעמיק בתחום שעדיין לא נחקר דיו.
אני: “הבעיה היא שברגעים שהכי צריך מילים, ברגעים הכי קשים, הן אינן, לא?"
הוא: “בוודאי. ברגעים הכי דרסטיים בחיים, בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק".
אני: “בגלל זה בקט כתב מחזה באורך של דקה בלבד שמתחיל בצעקה של הלידה, אחר כך אנחה של אהבה ובסוף זעקה של מוות".
הוא: “המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה ‘אמא'. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק ‘אמא'“.
עכשיו הייתי צריכה לשאול על החייל הזה, איך הוא מת, מתי בדיוק, איפה זה היה, אבל משום מה רק שאלתי: “אתה יודע מה היו שתי המילים האחרונות של גתה לפני המוות?" והוא ענה:
“כן, ‘יותר אור'“.
"אני" היא נורית גרץ ו"הוא" אינו אלא עמוס עוז, ומי שחלם להיות זבוב על הקיר בשיחותיהם במהלך השנים, יבוא על סיפוקו העילאי עם קריאת “מה שאבד בזמן", שגרץ מגדירה כ"ביוגרפיה של ידידות". בפגישתם הראשונה, בחצר של "קפה פטר" בירושלים, “מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו", היא לא זיהתה אותו מיד והצביעה על מישהו אחר, אבל חבר שהיה שם אמר לה: “השתגעת? עמוס עוז בחור יפה, אי אפשר להתבלבל", והיא אפילו לא ידעה שהוא כזה, מהתמונות. יופי הוא מילת המפתח של החיבור הזה.
יופיין של המילים (“שפה אחרת, כמה סנטימטרים מעל השפה הרגילה"), יופיים של הרעיונות שהם מחליפים ביניהם (“מסרטי טרזן למדנו שיש סדר, ואם לא ראינו אותו זה רק סימן שלא הצלחנו להבין") ויפי החברות שנרקמת בין השניים, חברות אמת ולא רק ידידות של שני קולות ששרים אותה מלודיה באוקטבות שונות, כדברי גרץ, שני מוחות מבריקים שמחפשים ביחד תשובות לאותן שאלות (“אלוהים נמצא רק בלבם של אלה שמחפשים אותו ואינם מוצאים").
דברים כאלה מעבירים בי צמרמורות עונג ידועות, כמו בשיר ההוא ששר שלמה ארצי, למילותיו של סרן נמרוד גאון שנפל במלחמת יום הכיפורים והתייחס ל"רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה"; אבל יש גם כאלה שמסתייגים מכל היופי הצלול הזה וחושדים בו שהוא קיטש. אמא של גרץ למשל הייתה אומרת על מאמרים של עוז שקראה בעיתון, שהוא “התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם". אבל גרץ עצמה ראתה בכך רק את הטוב (כשם שהיא עצמה מוצאת פיוט אפילו בתל אביב הריקה והמואפלת של מלחמת יום הכיפורים, וכותבת ביומנה ש"אפשר לראות כוכבים"), ושמחה לגלות שעוז מדבר כמו שהוא כותב. הוא עצמו גילה שהוא מוחק יותר מאשר כותב.
“ובאמת כל מילה כאילו נבחרה מבין מאות כדי לככב במשפט, וכל משפט היה כאילו המשפט הנכון ביותר שיכול להיאמר, כך בדיוק צריך היה לומר אותו ולא אחרת. וכל זה היה מכוון אל השומע, במקרה הזה - אני, לתת לו להרגיש שהשיחה הזאת היא חוויה מיוחדת, חד־פעמית".
וזו בדיוק החוויה שמצפה לנו, הזבובים על הקיר. עוצמות “מלוכלכות" של רגש וכאב מסתננות פה ושם גם אל הצחורות שבמילים (“האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו"), למשל כשעוז מספר על ילדותו בקיבוץ: “כל השנים שהייתי בחולדה הלכתי עם אותם בגדים, עם אותן נעליים, כי הקיבוץ לא שילם הלבשה לילדי חוץ, הוא חשב שלזה ההורים אחראים ואבא שלי לא שילם, כי הוא היה בטוח שהקיבוץ משלם. אני הייתי באמת הומלס, אלה היו שנים רעות מאוד, נורית". וידוי כזה של עוז לא זכור לי ממקומות אחרים. רק חברה אמיתית כנראה, ששרה איתו יחד באותה מקהלה נפשית ואינטלקטואלית, הייתה יכולה לחלץ אותו ממנו.
הממואר האינטימי של גרץ הוא גם שיר פרידה ארוך שמזגזג בין “שני העמוסים שכבר אינם" (העמוס השני הוא עמוס קינן, בן זוגה), ושופע הומור מעודן, עד הסוף העצוב, הבלתי נמנע, שבו "אולי אנחנו כבר לא באותו מקום. אולי הדבר המשותף הזה שהיה לנו, החיים, כבר איננו". היא ועוז משוויצים זה בפני זו בהברקות הלשוניות של ילדיהם הקטנים. רונה (קינן) שלה ביקשה ממנה: “אמא, תכבי לי את החושך" (וכיכבה בשיעור שאמה העבירה באוניברסיטה על אוקסימורון ופרדוקס), ואילו פניה שלו דיברה לטענתו כבר בלידה, שהייתה לידה קשה, והודיעה: “זה בסדר, הראש כבר בחוץ". שלומציון הפעוטה שלה נעלמה יום אחד עם האופניים וכשנמצאה הסבירה ש"נסעה למילואים" (מילה שלמדה בחסות מלחמת יום הכיפורים). השניים מדברים על “ההתייפחות של הגעגועים לכל מה שנעזב". “אני אמרתי שגם אני מתגעגעת למקומות שלא הייתי בהם וסיפרתי לו על ספר שקראתי על שני אנשים שהיה ביניהם קשר כל כך חזק, עד שלא היה להם צורך לממש אותו ולהיפגש. למעשה זה לא היה ספר שקראתי, זה היה ספר שרציתי לכתוב פעם". ומי יודע, אולי זה הספר שגרץ כתבה עכשיו.
יום אחרי ששלחתי את הביקורת הזו לעיתון, קיבלתי הודעה לעיתונות מהוצאת כנרת-זמורה-דביר: "גליה עוז: בילדותי אבא שלי [עמוס עוז] היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד מותו". שלחתי הודעה לעורך המוסף, כדי שיעכב מיידית את הפרסום. שנינו הסכמנו שהעיתוי אינו מתאים.
האם אפשר עוד לכתוב על עמוס עוז? לאחר פרסום ספרה של גליה, הבהירה נורית גרץ כי תדפיס מחדש את 'מה שאבד בזמן', עם התייחסות לפרשת הבת – שהושמטה מהמהדורה הראשונה לבקשתה של גליה. כך, אולי, תתקבל גרסתו של עוז ליחסים בינו לבין בתו, גרסה שלאחר המוות.
העיסוק במשפחה מתחיל לגדל לממדים של ההתעניינות הבריטית במשפחת המלוכה. אולי הדבר מעיד על מרכזיותו של עוז בספירה התרבותית הישראלית, או אולי על חיבתנו לרכילות, או שמא על הלהיטות – מימין ומשמאל – להפיל את כסאו של מי שנחשב במשך כמה עשורים לנביא הזעם של השמאל הישראלי, הצודק תמיד. והנה התגלה בבושתו.
מה שהיה ברור עוד קודם לכן, אולם לאחר פרסום ספרה של גליה עוז הבהיק בבהירותו, הוא שאין 'עמוס עוז האישי', זה שגרץ מגלה טפח מחייו, "עמוס עוז בנעלי בית". יש תדמית של אדם ששויף לכדי שלמות מילולית ואסתטית, ממש כפי ששויפו סיפוריו המושלמים (או הכמעט מושלמים) מילולית ואסתטית. עמוס עוז האדם כבדיה ספרותית. וכך קראתי את הספר בשנית.
בין שני עמוסים
נורית גרץ הייתה חברתו של עוז במשך כארבעים וחמש שנה. לראשונה ביקשה לפגוש אותו כאשר כתבה עבודת מוסמך על ספריו, אי-אז בשנות השבעים המוקדמות. הפגישה בין שני האישים – שניהם אגב בני כמעט אותו הגיל – הובילה לידידות שתוזמנה על ידי עוז באופן דייקני: שיחת טלפון בכל יום ראשון בשעה שמונה וחצי בבוקר.
גרץ, סופרת וחוקרת מוערכת, חיה בין שני 'עמוסים': עמוס 'שלה' – בן זוגה עמוס קינן, סופר ומחזאי נחשב בפני עצמו – ועמוס עוז, הקאנון, האורקל, קולו של הדור. שתי המשפחות התיידדו, נסעו לטיולים יחד, ביקרו זו את זו בשבתות. לאחר מותו של עוז חוזרת גרץ להקלטות של השיחות איתו, לזיכרונות ממנו וליומן שכתבה לפני עשרות שנים. התוצאה היא מעין ביוגרפיה, אך לא של עמוס עוז. בכל אופן, לא שלו בלבד. 'ביוגרפיה של ידידות' היא כותרת המשנה של הספר, והיא מדויקת ביותר. זהו סיפורם של שני אנשים שאהבו זה את זו וזוהי הביוגרפיה של האהבה והחמלה שהיו ביניהם.
גרץ, כמו עוז, יודעת להשתמש ביופי שבמילים כדי לתאר את היופי שמעבר למילים. ואולי דווקא געגוע הוא יסוד הספר, כי פתאום כשקוראים את המילים הללו נזכרים מה היה כוחו של עוז: "מותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב" (עמ' 24). ואולי געגוע הוא יסוד חיינו.
נורית מצטטת את עמוס: "בלילה לפעמים אני מכבה שם את האור ואני רואה את הכוכבים ואיך שהעננים זזים ואני אומר לעצמי: מה זה משנה? אז יזכרו בעוד מאה שנה, נהדר, אבל בעוד מאה אלף שנה לא יזכרו, כבר לא יהיו אנשים… אז מה אכפת לי. אז יזכרו אותי בעוד מאה שנה או לא יזכרו אותי בעוד מאה שנה, מה זה משנה לי. אבל אני בכל זאת יושב וכותב" (עמ' 193).
רגעים טובים באבהות
לפני כמה שבועות ידיד שלי, איש משכיל ומלומד, פרסם בפייסבוק תמונה של ספר שאסף בתחנת קריאה בירושלים בשם 'הרצפלד מספר'. על כריכתו הופיעה תמונתו של אותו הרצפלד כשהוא נואם, ידו מונפת בפאתוס. האירוניה הייתה ברורה: מי זוכר מי היה הרצפלד, ומה יש לעשות היום עם ספר מעשיותיו. אך לפני מאה שנה הרצפלד היה סיפור גדול: הוא היה אחד מבכירי ההסתדרות וכונה 'אבי ההתיישבות', הוא דחף, למשל, להקמת חניתה.
בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא לתהות: האם בעוד תשעים שנה עמוס עוז יהיה הרצפלד, ו'מה שאבד בזמן' יהיה 'הרצפלד מספר?'. קרוב לוודאי שלא, הרי את הכותבים זוכרים, בדרך כלל, יותר מאשר את הבונים. ועדיין, כאב ההישכחות. באחת השיחות עוז מודה בפניה של גרץ: "בשביל זה עשיתי את 'סיפור על אהבה וחושך', גם את השיחות האלה עם שירה חדד [בספר 'ממה עשוי התפוח', נ"א] וגם איתך, בשביל שלא יישכח" (עמ' 191). לא בטוח שזה יעזור לו להיזכר, אבל אולי עכשיו יש קצת יותר סיכוי.
וכמובן: מה נשאר כשעומדים על סף המוות. "ברגעים הכי דרסטיים בחיים", אומר עוז, "בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק… המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה 'אמא'. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק 'אמא'" (עמ' 36).
הניסיון לחלץ אמיתות מאדם שעומד על סף מותו, כל כמה שהוא אנושי, הוא גם פושע ומציצני, ולא מגלה את האמת אלא את הבהלה. ולכן הסופרת לא מנסה לעשות את זה, כי היא חברה של הנידון למוות. היא לא האמינה שחברהּ ילך עד רגעיו האחרונים, וגם לאחריהם. ודווקא משום כך השיחות שלהם, שבהן היא מציעה לו שוב ושוב לאכול כבד, לצאת להליכה, להסתכל על השמיים – כל אותם דברים שמועילים לבריאים אבל לא ממש מועילים לחולים סופניים – הן עדות נוגעת ללב, לא מקוממת.
הנה עמוס עוז, סופר גדול, שאומר את הידוע לנו כבר אך לעולם לא מיותר לשמוע שוב: "אני יושב שעות על הכורסה וגם לא קורא, אני מגלגל חרוזים ונזכר. פגישות, שתיים או שלוש אהבות, רגעים טובים באבהות. לא יודע, אנשים שאהבו אותי, שאהבתי, הילדים שלי, הנכדים, נילי, ואת החרוזים אני שוב ושוב מגלגל סביב מחרוזת ואני אומר: זה מה שיש לך, אתה לא בידיים ריקות אתה לא בידיים ריקות, אתה לא בידיים ריקות" (עמ' 179). את ספריו, את זכיותיו, את כיבודיו – לא הזכיר על סף מותו, לפחות לא באוזניה של גרץ.
האם זה מקרה? האם ניסה להעביר מסר של בקשת כפרה על" הרגעים הלא-טובים באבהות"? האם היה מוכן לוותר על הכל כדי לזכות ברגעי חסד עם משפחתו? ואולי אלה שוב מילים ריקות שמכסות על אישיות נרקיסיסטית, ואולי שוב זה ניסיון לעצב את מה שייזכר ממנו? לעולם לא נדע.
בגובה העיניים
'מה שאבד בזמן', כמו ספריו של עמוס עוז, הוא ספר יפה ועצוב. הוא יפה בזכות הרגעים הקטנים שבו, גם המצחיקים שבהם, למשל הרגע שבו הכותבת החליטה לנסוע עם אימהּ לטיול שורשים בפולין: "ישבתי יום אחד במטבח לארוחת בוקר עם אמא שלי והיא נתנה לי את המונולוג הרגיל שלה: 'איזו ארץ אנטישמית זו פולניה, לא הייתי נוסעת בשום פנים לארץ הזאת', ואחר כך: 'מעניין, בכלל לא הייתי רוצה לראות את רחוב סטלובה בוורשה, זה לא אומר לי כלום', וגם: 'אם יש מקום שלא הייתי רוצה לבקר בו שוב זה סובלקי. לא סובלקי, לא אוסטרוב מאזובייצק, אף אחד מהמקומות הללו'. בדרך כלל כשהיא הייתה פותחת במונולוג הזה הייתי מעבירה את השיחה לנושא אחר, אבל הפעם נתתי לה להשלים אותו ואז אמרתי לה: 'בסדר אמא, בואי ניסע לפולניה'" (עמ' 200).
והוא ספר עצוב, משום שהוא מספר על ערוב ימיו של אדם. זהו הספד ארוך ויפה על סופר שאהב לכתוב ארוך ויפה. הוא מצליח במשימה הספרותית הראשית, להאיר את הייחודי ביומיומי, ובמקרה הזה את הייחודי ביומיומי של אדם שהיה סופר נחשב. בעצם, אני חושב לעצמי, זהו ספר שהיה ראוי שייכתב על כל אדם. הרי אין בו רגעים על-אנושיים, דרמטיים, גדולים מהחיים.
אבל זה העולם שלנו. עולם שבו ביוגרפיות מפורטות נכתבות רק על ידידותם של סופרים גדולים, ורק אותן אנשים יקנו. ואולי זו הספרות של עוז עצמו שמזכירה לנו שגם אמא פשוטה ואלמונית, שסיימה את חייה מוקדם מדי, ראויה לביוגרפיה אינסופית, כמו זו שבנה עמוס עוז כתב לה.
בציבור הדתי התגלע לפני כמה שנים טובות פולמוס בשאלה האם ללמוד תנ"ך "בגובה העיניים" או "בגובה השמיים". טענת אנשי פשט התנ"ך הייתה כי המקרא אינו מאדיר ומאליה את גיבוריו – הוא שומר עליהם בני אדם, על כישלונם וטעויותיהם הקשות, ומכיוון שכך הם ניתנים לחיקוי וללמידה.
אולי גם פרשת עמוס עוז באה ללמדנו את זאת: אין אדם מושלם, אין סופר מושלם, אין נביא זעם מושלם. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אך לאחר שכבה הנר אין מי שיוכל לתקן את המעוות – גם לא ספר יפה על ידידות.
אתמול נחת בביתי ספר הנושא את השם "מה שאבד בזמן", וחיזקה אותו כותרת משנה - "ביוגרפיה של ידידות". 224 עמודים כולל הערות על 45 שנים של ידידות מופלאה בין עמוס עוז לבין נורית גרץ.
היא הייתה סטודנטית לתואר שני והוא כבר סופר נערץ. זה התחיל בבית קפה "פטר" בירושלים ולא נגמר עד שעצם את עיניו. היא כתבה וכתבה, ושוטטה בין עמוס לבין "עמוס שלי" (הוא בעלה עמוס קינן. בספר קינן הוא עמוס ב', ואילו עמוס עוז מחזיק ב-א'). פרופסור גרץ סיירה בין כל גיבוריו הרבים, ואני לא יכולתי להניח את הספר מידיי. קריאת קטיפה, סערה אילמת, דמעת אין קץ, כל הגדרה מתאימה.
בכל פינת פרק ממתין סיפור נוגע ללב. גם מה שנודע במהלך חייו של גדול סופרי דורו נקרא שוב בסקרנות. בהזדמנויות שונות כתבתי על ספרים ודגתי מן הים סיפורים מרתקים. כך התכוונתי לעשות גם הפעם. על חייו כהומלס, חסר בית, בקיבוץ חולדה. על סוד אהבתו הראשונה והחטא שנשא בליבו. על מה שהוא באמת חשב על חייו ואישיותו. על המיסתורין שעוטף את הסיפור ב"הר העצה הרעה". על אימו, כמובן.
אך לא. לא הפעם. כל שליפה כזאת של תצלום רגע בחייו תקלקל לקוראי הספר את הרצף הפסיפסי שבנתה גרץ.
לא אספר על הסודות המרתקים שנכתבו ב"מה שאבד מזמן". גם לא על הסודות שגרץ שמרה לעצמה, ולשני העמוס שהיו בחייה ואינם עוד. בסך הכל עוז היה שונה במידה ניכרת ממה שהציבור חשב, ממה שאנשים ידעו.
ארונו רווי בפרסים. פרס נובל אינו נמנה עליהם. אני משוכנע ששילם את מחיר הזדהותו עם ישראל שאיננה עוד, ואולי מעולם לא הייתה, אלא במשאלות הלב.
מה בין ליבת יצירתו "סיפור על אהבה וחושך" לבין "מה שאבד בזמן"? הקצב העולה ויורד של הנשימה בעת הקריאה, הדמעה, הגעגוע למשהו נשגב. לפי עוז יכול אדם להתגעגע לכל אשר ירצה, אבל עליו לדעת שהמציאות היא אשדוד. לא כל כך מלהיב, לא כל כך רע.
רוביק רוזנטל
עברית
נורית גרץ חיה בין שני עמוסים. עמוס קינן, בן זוגה, אופוזיציה של איש אחד לתרבות ולספרות של דור תש"ח ודור המדינה, איש חכם, מסוכסך ובלתי צפוי. עמוס עוז, עמוד התיכון של הזרם המרכזי בתרבות ובספרות העברית, איש אהוד ומוערך בחייו. בין שניהם חיפשה נורית גרץ את הקול המיוחד שלה, כחוקרת וגם כסופרת, ומצאה אותו בסוגה ייחודית הנעה בין הממואר, הזיכרון המשוחזר, לבין הבדיון והפרשנות. הרבה מוקשים מונחים לפתחה של הסוגה הזו, והיא צלחה אותם בגבורה ובחן. שני ספרי זיכרון נכתבו אחרי מותו של עוז. האחד נועד והצליח להציג אותו כמעט כשטן, ואצל רבים הוא עורר שמחה. יש עונג זאבי בזלילת גופתו של אדם שכבר אינו יכול להגן על עצמו. גרץ אינה מציגה את עמוס עוז כנביא חילוני – אולי עמוס קינן היה כזה – ובוודאי לא כאדם מושלם. היא באה מאהבה פקוחת עיניים. והיא מזכירה לנו את עמוס עוז שראוי לזכור אחרי שתפוג עונת הציד: איש מרתק וחכם, כמֵהַּ לקשר, לעיתים חלש וכואב, ועל המדף שהותיר לנו כמה נכסי צאן ברזל. ועוד משהו: אי אפשר להניח את הספר, ואי אפשר שלא לאהוב בעקבותיו את שני העמוסים, ואת הנורית שביניהם.