נורית גרץ
ים ביני לבינך
ביקורות
בדצמבר 1921, שש שנים לאחר שנפרדו בטולוז, השיב מיכאל ברנשטיין במכתב מרוסיה לרחל בלובשטיין, שכתבה לו מפלשתינה לאחר שלוש שנות הפסקה בהתכתבותם: "שוב חשתי אותך כה קרובה וכה חיה. והרי היו רגעים שדמותך נראתה לי כחיזיון שווא, ומוזר היה לי שיכולים לחיות בתוכי חזיונות נהדרים כאלה, כאשר בחיים הסובבים הכל כה עגום וחסר שמחה. אני יודע שיצאתי לעולמי־עד מחייך הריאליים. אולי הפכתי לדמות דמיונית חסרת גוף, זרה לכל עולמך וכל חייך עתה". ההתכתבות, 29 מכתבים ששלח מיכאל אל רחל בין 1915 ל–1923 (מכתביה אליו עדיין לא נמצאו, אולי אבדו לעד), שרויה כל כולה באותו מתח כאוב שבין "החיים הריאליים" לבין חזיונות השווא המוחשיים, המתעתעים. מתוך התכתבות זו בוראת נורית גרץ, בכוח דמיונה הסוחף, את פרשת חייו של מיכאל ואת אהבתו למשוררת רחל.
יש להודות: רחל היא כבר דמות משומשת מעט בדברי ימי התרבות המקומית. האגדות והסיפורים שנקשרו בה ובשיריה פירנסו כבר כמה וכמה יצירות ספרות וקולנוע. פרשת חייה המלהיבה והעגומה גם יחד, על מקומה בין חלוצי העלייה השנייה, היותה המשוררת העברייה הראשונה בארץ, היכרותה הקרובה עם כמה מגדולי האומה בעת ההיא (א"ד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שז"ר, אצ"ג ועוד) וגסיסתה, בדלות ובבדידות, במחלת השחפת, מסעירה את הדמיון הרומנטי ומעוררת את יצירתם של מיתוסים שימושיים כמו מאליהם. שדה כה חרוש עלול לטמון פחים ומעקשים רבים למי שאינה מבקשת לסחוט עוד כמה טיפות של לחלוחית מן הסיפור, אלא להציע כיוון הסתכלות רענן.
מבחינה זו, הבחירה שבחרה גרץ, להתמקד בדמותו של מיכאל דווקא, דמות שולית ונשכחת, לכאורה לא מעניינת, ולכתוב מבעד למחשבותיו ולעיניו — היא לא פחות ממבריקה. לא רק משום שזו בחירה בלתי צפויה, שמאפשרת לגרץ להיכנס אל השדה הזה בשביל בלתי סלול, אלא בעיקר משום שהיא מממשת בפועל את המרחק ההכרחי בין הביוגרפית לבין מושאה. המרחק הגיאוגרפי — הים שבינו לבינה — הוא מעין משל למרחק הזמנים שבינינו לבין אותה תקופה, ולמים ששטפו בינתיים את חיותו של הזיכרון. למעשה, המרחק הוא הסוגיה המרכזית ביותר של הספר — לא רק כציון אהבתם של רחל ומיכאל, אלא גם כהעלאת השאלה היסודית ביחס לכתיבה: כיצד להפיח חיים במה ששייך לאזורים ולזמנים אחרים ורחוקים.
אסופת מכתביו של מיכאל פורסמה זה מכבר, ב–1987, בספר "לךָ ועליךָ" בעריכתו של בנימין חכלילי ובתרגומו. אבל חכלילי לא התעניין במיכאל, אלא אך ורק ככל שמכתביו עשויים לפתוח שער אל רחל, "רחל שלנו", כפי שכתב בפטרונות ("ההסתייגויות הראשונות מהאיש מקורן בפגיעה ברחל שלנו... אולי רחל מוחלת, אנחנו לא! גם לבטיו האינסופיים דוחים אותנו. האיש מוזר עד לגיחוך!") גישתה של גרץ שונה בתכלית. ראשית, היא אינה נרתעת כלל ממיכאל ומ"מוזרויותיו" — דמותו מעניינת ומושכת אותה אף יותר מזו של רחל, גם אם רחל היא העילה המקורית לכתוב עליו. ושנית, היא אינה מספרת לעצמה, ולו לרגע, שרחל היא "שלנו", אפילו לא "שלה": במובנים רבים, רחל נשארת רחוקה ובלתי מושגת בסופו של הספר כמעט כמו בתחילתו.
רוב הספר מתמקד בדמותו של מיכאל — המומצאת כמעט לחלוטין על ידי גרץ. לבד מן המכתבים, שאינם חושפים פרטים רבים ממציאות חייו, לא היו לה אלא עדויות ספורות (ועד שלב מאוחר בכתיבת הספר גם אלה לא היו). החיים שהיא ממציאה בעבורו הם בעיקרם חיים מסתברים, חיים שאפשר לשער מתוך הידע הזמין על השנים הקשות להחריד בזמן מלחמת העולם הראשונה ובראשית ימי השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. גרץ רוקמת אל תוך הידע הזה את הדמות הקודרת, המופנמת והמלנכולית, הנשקפת ממכתביו של מיכאל, ויוצרת ביוגרפיה דמיונית של אדם "שלא היה די בטוח בעצמו ובעולם שבו הוא חי ולא די האמין בחלומות שלו כדי לצאת למלחמות ולשלם על כך". זה אדם אפור לכאורה, פחדן לכאורה, שחי חיים בלתי מלהיבים בעליל, אך מוצא בכל זאת קסם ומשמעות בחיזיון המדומיין והבלתי מושג של אהובתו הרחוקה, רחל.
כאן מפעילה גרץ מחדש את הנוסחה שהמציאה בספרה הקודם, "על דעת עצמו", שבו הביאה ארבעה פרקים מחיי בעלה, עמוס קינן. זו מעין "ביוגרפיה אנטי־ביוגרפית", המוותרת מראש על השאיפה הטוטאלית לכתוב חיים במלואם. כך נפתח הספר בפגישתם של רחל ומיכאל בטולוז ב–1913, ומסתיים מעט לאחר שנודע למיכאל על מותה של רחל ב–1931. ההתייחסות אל הלפני והאחרי אינה אלא שולית. דמותו הנוגעת ללב של אביו של מיכאל, הסובל מדמנציה, מנכיחה גם בספר הזה את רוחו של קינן, כפי שהצטייר בדפיו הראשונים והאחרונים של "על דעת עצמו". וכמו בספר הקודם, גם בזה החדש עוסקת גרץ בעדיפותם המכרעת של החזון, החלום והתודעה על המציאות. זה אינו ספר נוסטלגי במובן הסנטימנטלי, המתרפק, המטשטש שקרים ועוולות ומוחק קשיים, אלא נוסטלגי באופן המודד תמיד את מה שנלקח ואבד לעד.
גרץ אינה מעוניינת בדיוק היסטורי ובתאריכים. מות אביו של מיכאל הוזז ל–1927 אף על פי שהוא הלך לעולמו שנה קודם לכן, והאח שהיה למיכאל במציאות נעלם מחייו בספר. דברים שידוע כי רחל אמרה לאישים שונים מושמעים בספר לאוזניים אחרות, וסיטואציות שתיאר מיכאל במכתביו מועתקות בקלילות מצרפת אל רוסיה. גם הציטוטים מן המכתבים כלל אינם עוקבים אחר סדרם הכרונולוגי. מה שעומד כאן במרכז אינו ההיסטוריה, אפילו לא הביוגרפיה — אלא עבודת הדמיון והזיכרון. לכן דיוקנם של רחל ומיכאל אינו רק דיוקנם, אלא גם דיוקנו של חזון בכלל — חזונה של המהפכה הקומוניסטית וחזון הציונות. ממה עשוי חזון, מה הוא מציע למחזיקים בו, איך הוא מקיים אותם, ועד כמה הוא רחוק מן המתרחש למעשה.
פרשת האהבים של רחל ומיכאל בטולוז, שבה נפתח הספר, קלושה למדי. אין זה רומן סוער ולא אהבה רומנטית עזה, אלא גישושים ובעיות תקשורת המעכבים הגשמה זוגית של ממש. גם אין להתעלם מכך שמיכאל אינו עושה כל צעד כדי לזכות בחיים משותפים עם רחל: הוא מוותר עליה, ובוחר בחלום, עם כל המודעות לכך שאין זה אלא חלום. אהבתם עשויה מן המרחק שביניהם, מרחק הפותח מרחב פוטנציאלי של דמיון, ולא ממה שהיה ביניהם בפועל. זו הנקודה המחברת את המתרחש בספר אל הכאן והעכשיו. הבחירה בדמות מובסת, המתבוססת בפשרות החיים על אף "חופי הפלא" ו"האורות הרחוקים" שאליהם שאפה, מהדהדת לא רק את קולה של רחל ב"רק על עצמי לספר ידעתי", אלא גם את האופן שבו מפרשת גרץ את הרגע הנוכחי שבו אנו חיים: לא עידן של עשייה, אלא זמן שבו מבכים חלום שנגוז.
בכל הנוגע לרחל נמנעת גרץ, אולי במכוון, מכל הנושאים המעניינים את חוקרי שירתה כיום (ובעיקר חוקרותיה): ראשוניותה כמשוררת אשה, המהפכה הסגנונית שלה בשירה העברית, אופני השימוש החדשים שלה בשפה, יחסיה עם משוררות ומשוררים בני זמנה ובכלל, החשיבות שהיתה לשירה בחייה ובזהותה. כל אלה נסוגים כלא היו מפני משיכתה החזקה של גרץ אל מחלתה של רחל, אל תיאור שקיעתה הגופנית הממארת (אף על פי שאלו היו גם שנות פריחתה היצירתית, שבהן כתבה את עיקר השירה שלה), סבלה הפיזי והנפשי ומותה הנורא. גרץ מתארת את הגסיסה בצורה מוחשית ועזה, בלי פאתוס מיותר.
השירים הנזכרים בספר מצטמצמים לכלל אילוסטרציות לרגעים ביוגרפיים ספציפיים מחיי רחל (או מיכאל), אף על פי שאילו היו רק כאלה, ודאי שלא היו כובשים כל כך הרבה לבבות מאז ועד היום. אך נדמה לי כי האופן שבו משכנת גרץ את אישיותה של רחל בתוך חיי הנפש של מיכאל בכל זאת מציע, במובלע, הבנה של כמה מן היסודות העמוקים ביותר בפואטיקה של רחל. בייחוד אלה שנזנחו, בדרך כלל, בביקורת: השאלות, הספק המאכֵּל, האובדן השורר בכל, העמידה מנגד בלי יכולת להגיע, נוכחות המוות.
כאן מובלעת פרשנות אחרת מזו המסורתית של "ואולי לא היו הדברים מעולם". לא עוד קריאת התפעלות והיאחזות בחלום המיטיב ("הוי כנרת שלי!") אלא תהייה של מי שחיה לעומקה את תחושת חוסר הממשות של החיים, מי שחיה בספק מתמיד ביחס למציאות. זו שהבינה — כפי שניכר בשירה האחרון ("מֵתי") כי קניינה היחיד הוא האובדן ("רק המתים לא ימותו"). זה גם מה שמסביר את השתקעותה של גרץ בדעיכתה של רחל במקום בשירתה.
אך הזדהותה העמוקה של גרץ נתונה לדמות שיצרה, למיכאל — למי שצריך כל העת לשוות לעצמו את רחל ממרחק, בלי שתהיה לו גישה של ממש אליה. במובן מסוים מציע הספר דיוקן של גרץ כביוגרפית וכסופרת, ועושה רושם של יצירה אישית ביותר, על אף הממד התרבותי הכללי המובהק. הקדשת הספר "לעמוס, לזכרו", צובעת את הספר כולו כעבודת אבל, שכמו הותקה אל זמנים ומקומות אחרים, ובכל זאת אינה חדלה להדהד את הכאן והעכשיו.
נורית גרץ כתבה ספר על תחושת ההחמצה. קול הספר צלול וניחר, קדחתני ונואש, אומר אמת אנושית כמעט קשה מנשוא. האם מצב הרוח האישי של הקוראת תאם את הספר האיכותי, או שהספר הצית את הצער בלב? כנראה ששתי התשובות נכונות. גרץ יצרה אמירה חזקה על חיי היחיד כהחמצה מתמשכת, ובעקיפין גם על החמצה לאומית ואוניברסלית. בין השאר, יש כאן פירוט מערער של היום־יום שאחרי המהפכה הקומוניסטית, כפי שנחווה בחיי האנשים שהבעירו את האש, וכפי שנחת על ראשי התמימים שרצו רק לשרוד.
גם בהחמצה הלאומית שלנו יש נגיעה. אחת משני גיבורי הסיפור, רחל המשוררת, באה לארץ ישראל כדי להבריא ולברוא בה, וגורשה מן הקבוצה שבעמק הירדן בגלל מחלתה. במעשה הזה, כמו בעניין גירוש האריסים הערביים מאדמותיהם, הודגם חלק מאמות המידה שעליהן התבססה מדינת ישראל. זאת המדינה היודעת טעמה של החמצה יותר מכל מדינה צעירה בעולם.
לא רק רפיון הרוח של מיכאל ברנשטיין, אהובה ואוהבה של רחל, הוליד את ההחמצה הזוגית והאישית. גם הנסיבות החיצוניות, כתמיד, תרמו לכך: מלחמת העולם הראשונה, העוני ששרר ברחבי רוסיה, השחפת של רחל ודאגתו של מיכאל להוריו. גרץ מראה בסיפורה המהודק שההחמצה היא בעצם המהות הכי נוכחת בחיי אדם וארץ. מעבר לה קיימות מהויות חיוביות, אך הן ערטילאיות: הזיכרונות, החלומות והגעגועים. בתיאור ימיו ובמיוחד לילותיו של מיכאל, ממחישה גרץ איך חלל חייו מתמלא בהזיות בהקיץ על אהובתו. והוא הרי לא ידע את האמת העיקרית, המרה, שהיא חולה חשוכת מרפא הנמקה בבדידותה. דמיונות ותמונות מעברם הקצר המשותף בטולוז, משתכנים בחייו לצד חצאי יוזמות לקום ולנסוע אליה. בימיו החיצוניים הוא מממש חיים רוסיים אוטומטיים ועלובים, נטולי שאר רוח ורצופי דאגות. האשמה, החוברת אצלו ליגון ההחמצה, דוחקת בו לסייע לאנשים שמצבם קשה יותר.
העובדות המוצקות, שגיבוריה של גרץ היו בשר ודם וחייהם נרקמו בתקופות היסטוריות כבירות ברוסיה ובארץ ישראל, בנו מסד סיפורי מוצק ואמין.
אך הסיפור עצמו, כפי שנכתב, הוא יצירה בשלה ומקורית, עשויה בתנופת כתיבה נאמנה לעצמה ושלמה בכל רבדיה. העצב ההולך וגובר ככל שהעלילה מתקדמת בדרכה הטראגית, אינו מתקיים רק בשל הסוף הידוע מראש. כתיבתה של גרץ עושה זאת, תוך שילוב שירי רחל בטקסט כאילו באו במקשה אחת לספרות העברית, ביצירה נקייה מכל מיותרות.
הכותבת השתכנה בנפשות מיכאל ורחל מבלי לאבד את יציבתה האיתנה בעמדת המספר החיצוני. לשם כתיבת יצירה מורכבת כזאת, משכנעת וחפה ממניפולציות רגשיות, נחוצה שליטה עצמית ושליטה בכלי היצירה. הסיפור פועם בקצב הגעגוע המתמיד. גרץ נצמדה לעדויות שנאספו בתחקיר שקדני, עד כי דומה שהלחישות הרותחות של גיבוריה התיכו את אצבעותיה למקלדת. רחל ומיכאל שלה הוגים וכותבים אל חלל אינסופי, סואן בכיסופים שאין לגשר עליהם.
הם נפגשו בטולוז ב־1913. היא הגיעה מארץ ישראל כדי ללמוד חקלאות ולהשתלם בציור והוא למד הנדסת חשמל. העובדות מאשרות כי התאהבו ובילו באתרים שונים בעיר. לבסוף נפרדו ולא התראו עוד, אך היא כתבה שירים עליו ואליו, והוא לא חדל ללוות את חייה במחשבותיו.
לפי ספרה של גרץ, דומה שמיכאל היה זקוק לאהובה נחלמת, לא ממשית, כדי לשרוד בחיי הפנים והחוץ שהמציאות תבעה ממנו. האיש מתואר ברגישות ובחמלה כגבר שאינו נלחם על אהבתו, כפי שאינו נלחם נגד המשטר. הוא דמות מסקרנת, מעונה, לא מובנת מאליה. מולו מרחפת דמותה של המשוררת כפי שלא הכרנו. בריאה, דעתנית, שופעת חדוות חיים. עד אותו מסע נורא בכרכרה מתל אביב לגדרה ובחזרה.
"ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד/ רק אשר אבד לי - קנייני לעד" (מתוך "מֵתַי", רחל).
שורות אלו לקוחות מהשיר האחרון של רחל המשוררת.
בבית החולים הדסה בתל אביב, כשהיא על ערש דווי, כתבה אותו בכוחותיה האחרונים.
מחוסרת כול, עלובה ובודדה מצאה רחל את מותה בגיל צעיר, אך עם יבול כה רב.
האישה שהפכה לסמל של חלוצה משוררת, נשאה בקרבה כאב של אובדן ואכזבות רבות. ובכל זאת ספרה החדש של נורית גרץ, 'ים ביני ובינך', לא מתמקד בה.
רבים מכירים את סיפורה של רחל שעלתה ארצה עם אחותה בגיל צעיר, התאהבה בנופי הכנרת וכתבה לה שירים, עבדה בחוות העלמות כשותפה לחלום הציוני ומצאה את מותה האכזרי בשחפת.
אך לא רבים יודעים כי רחל מצאה אהבה בטולוז - מיכאל בוריסוביץ' ברנשטיין. בעת לימודיה בצרפת, בזמן שהעשירה את ידיעותיה באגרונומיה, פגשה בו – ומאז, כך לפי נורית גרץ, לא ניתק הקשר ביניהם. רחל אמנם שבה לארץ בתום לימודיה ואז נתגלתה אצלה המחלה, ומיכאל בוריסוביץ' חזר לרוסיה, אך לא חזר בו מהבטחתו לאהוב אותה.
'ים ביני ובינך' מביא את סיפורו של מיכאל. האוהב הדיכאוני שחי בלב רוסיה הבולשביקית, היה למעשה בחור פיוטי שהתגעגע לרחל הארצישראלית ולנופי המולדת שתיארה במכתביה.
חליפת המכתבים ביניהם מעידה על מסירותו הגדולה אליה ועל רצונו להצטרף לחלום הציוני. גם היא לא שכחה אותו ברבות השנים ואליו כתבה ברגש "התשמע קולי רחוקי שלי? התשמע קולי באשר הנך?" ("זמר נוגה").
למרות הכול לא זכו השניים להיפגש. חלומו הציוני של מיכאל נגנז בעקבות הטיהורים הבולשביקיים, ובמקום הפועל החלוץ שמפריח את השממה הוא נהייה למהנדס חשמל צעיר שעוסק בהוראה. הכפור השורר ברוסיה יחד עם בעיות הקיום והניסיון לעזור למשפחתו מובילים אותו לבחור בפתרון המציאותי ביותר.
'ים ביני ובינך' הוא ספר פיוטי ביותר שעוסק ברגשות ובמחשבות. נקודת החוזק שלו היא בהתבססותו על סיפור אהבה ממשי אך בלתי מצוי בין שני אנשים שנדונו לחיות במרחק. ניכר שגרץ עשתה עבודת מחקר מקיפה בטרם ניגשה לנושא. יש הרבה מה ללמוד מהנושא המעניין שלקחה על עצמה לחקור. ועדיין דמותה של רחל לא מספיק נוכחת, בעיניי. היא מועברת אלינו מבעד לטשטוש שמיכאל שרוי בו, או מבעד לפרטים העובדתיים היבשים. אין היא רחל במלוא קומתה, אלא זו הנתפסת בעיני מיכאל העצוב והבודד, או בעיני המחברת. זו נקודה שאכן יש לתת עליה את הדעת.
"רק אשר אבד לי - קנייני לעד" כותבת רחל בשירהּ, ולנו לא נותר אלא להאמין.
אני שייך לדור העברי הארץ־ישראלי שגדל על שירתה של רחל ושר את שיריה בחבורות, באותו מגע פולחני, בשל היופי הנדיר, בשל החולי והצער והבדידות והגעגועים, וכן בשל התנ"כיות המתלווה לרבים מהשירים בפגישות העתיק והמודרני.
גרץ מציינת בהקדמה ש"זיכרון הפגישה הזאת נמצא ב–29 מכתבים יפהפיים שכתב לה, והם כל מה שנותר מהאהבה שהיתה ביניהם, רק 29 מכתבים!" אבל מתוכם, כמתוך פסיפס פתוח, בוראת גרץ את מי שכתב אותם; איש מיואש ומתלבט שמוכן היה להיאחז בכל החלומות של תקופתו — בסוציאליזם, בציונות וגם בחלום האהבה.
כך הופכים המסרים האלה לסיפור אהבה, לדרמה היסטורית־ספרותית מרתקת, ומצטרפים כעדות מיתולוגית לפרשת חייה של רחל שלנו. אני אומר "שלנו" משום שהיא ממשיכה להתקיים בתרבות העברית ודורות של קוראים וקוראות ממשיכים להתחבר ליצירתה.
במשפחתנו נהוג לקרוא בימי זיכרון את השיר "מֵתַי", שבו היא כותבת: "הם בלבד נותרו לי. רק בהם בלבד/ לא ינעץ המוֶת סכינו החד.// במפנה הדרך בערוב היום/ יקיפוני חרש, ילווני דום// ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד/ רק אשר אבד לי — קנייני לעד".
לא מעט מהשמות שזכו להקדשה בשיריה ונזכרים במכתביה מוכרים לנו אישית; והנה, כתגלית מופלאה, נוסף לכל הנזכרים מופיע גם השם הלא ידוע הזה — מיכאל ברנשטיין, כותב המכתבים. הם לא נפגשו פעם נוספת. הוא היה לחידה, מהנדס חשמל, יהודי־רוסי. איננו יודעים מה עלה בגורלו באותה מהפכה אכזרית שאכלה את בניה, אך די היה במכתבים הללו כדי לגלות סיפור אהבה כאוב וכובש לב, שהחיים התקשו להכילו. בימים הקשים והרעים העוברים עלינו כחברה ישראלית שסועה ומדממת יש בפגישה הספרותית הזאת, שבאמצעות ספרה של גרץ, משהו מהטהור והמנחם.
בימי נעורי היו ספרי שיריה של רחל ספרים שקראנו בהם ללא הרף. אני מרשה לעצמי לספר לבני הדור הצעיר בארצנו על שיר של רחל שאינו מרפה ממני. ב–22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. למחרת פורסם בעמוד הראשון של "הארץ" שירה של רחל, "יום בשורה", כמאמר המערכת. בשיר, שמבוסס על סיפור ארבעת המצורעים במצור על שומרון, שמופיע בספר מלכים ב ז, נכתבו השורות הבאות:
"אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל —
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל".
עד כדי כך.
במחזור השירים "שאריות אריג", שמופיע בספר שירי "מחברות אלול", מצאתי שורות המתייחסות לכך: "והעיר שומרון סגורה ומסוגרת/ ורעב גדול מאין כמוהו/ רחל, רצוי היה שגם אותי תוסיפי, חמישי/ לאלה שבישרוה./ פחות דפוק, אך לא טהור מהם בטעריפה!"
רחל המשוררת תמשיך להעסיק אותנו, וספרה של גרץ הוא בגדר תרומה נהדרת לרחליות הזאת.
מושא שירי האהבה המלודרמטיים והמשתפכים של רחל המשוררת היה גבר פאסיבי, ותרן וחסר ברק, שהלך מהעולם בלי להותיר כמעט שום זכר, עד שהגיעה נורית גרץ והפכה אותו בכישרון לגיבורו המורכב של רומן יוצא דופן.
יש בישראל הרבה אנשים שמעריצים את רחל המשוררת, שחושבים שהשירים שכתבה הם פסגת השירה העברית, שרוצים לדעת כל פרט אפשרי על חיי אהבתה ומאהביה. אני לא אחד מהם. בעיניי השירים של רחל נעים בין שירים נאיביים שאפשר לסבול אותם כשהם מולחנים (וגם זה רק במידה) לשירים שהם כל כך פאסיב-אגרסיב עד שכאשר אני שומע אותם אני מתקשה שלא להיזכר באנשים שחושבים שרגשי אשמה הם השיטה הטובה ביותר לגרום לסביבה לעשות כרצונם. באמת שקשה לי להבין שורות כמו "מילים שכתבתי נושאת כואבת בשעות מצוקה ואובדן/ הפכו למחרוזת שירים מלבבת בספר שירי הלבן" שלא כקמפיין יחסי הציבור הכי פאסיב-אגרסיב שאי פעם נעשה לספר שירה בעברית.
זו הסיבה שאני לא הקהל האידיאלי לספרה החדש של נורית גרץ, "ים ביני לבינך". ספרה של גרץ הוא רומן היסטורי שעוסק בחייה של רחל המשוררת ומבקש להתחקות אחר סיפור פחות ידוע בחייה של רחל, להסביר את ההקשר הרומנטי שבו כתבה רחל חלק משיריה ולענות אחת ולתמיד על השאלה, למי נכתב השיר "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). שאלות אלו, שמעניינות אנשים רבים (ותעיד על כך העובדה שהספר זינק במהירות מרשימה מיד עם הוצאתו למקום הראשון ברשימת רבי המכר), לא מעניינות אותי במיוחד. לכן, אם להיות כן, הסיבה היחידה שלקחתי את ספרה של גרץ והתחלתי בקריאה הייתה העובדה ש"על דעת עצמו", ספרה הקודם של גרץ שהיה ארבעה פרקי ביוגרפיה שכתבה על בעלה המנוח עמוס קינן, היה ספר מרתק ומיוחד.
בסופו של דבר, הקריאה ב"ים ביני לבינך" השתלמה. במרכז הספר לא עומדת דמותה הרומנטית והמלודרמטית של רחל, אלא דמותו האפורה של מיכאל - האיש שמצליח לוותר על הכל. מיכאל מוותר (זה לא ספוילר, כולם יודעים שרחל מתה בודדה) על אהבתו לרחל ומחליט לחזור הביתה לרוסיה. אבל גם שם, ברוסיה של המהפכה, הוויתורים לא נגמרים. בלחץ המשטר הוא מוותר על ספר הגותי שכתב על חשמל (כן, על חשמל), על חבריו בתנועה הציונית, ואפילו על היכולת הקטנה להתנגד.
דמותו הוותרנית של מיכאל כה אפורה וחסרת און, עד שקשה מאוד להפוך אותו לחלק ממסכת גדולה על אהבה טראגית שלא התממשה. לא מדובר כאן בסיפור על אהבה שלא יכולה להתממש, אלא בסיפור על משוררת עם נטייה לדרמה, ועל אהבתה לאדם לא דרמטי כלל, שבמקרה הטוב מסוגל לפתוח מכתב בכמה מלים יפות (וגם אז לא בטוח שהוא ישלח את המכתב). גם הסיפור ההיסטורי על האדם שנרדף על ידי המשטר הסובייטי הולך לאיבוד אל מול דמותו הפסיבית של מיכאל. בזמן שחבריו של מיכאל נרדפים באמת (ביניהם, למשל, הסופר והמשורר הנפלא דניאל חארמס, מחבר ספר הקאלט 'אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף'), ברנשטיין הוא כל כך פאסיבי ואפור עד שאפילו הק.ג.ב לא מאוד מוטרד ממנו.
הבחירה של גרץ להתרכז במיכאל מרתקת כאשר חושבים על הדרך שלה ככותבת. אם בספרה הקודם היא התרכזה בעמוס קינן - אדם שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל פסיביות וויתור הם לא חלק מהם - כאן היא בחרה בדמות ההפוכה: האדם האפור ביותר שאפשר לדמיין. אך הבחירה של גרץ אינה רק מרתקת ברמה האישית, אלא גם בהקשר רחב יותר.
יתכן שגרץ התחילה את הכתיבה עם סיפור אהבה גדול וגילתה תוך כדי עבודה שהדמויות בדרמה שעליה היא כותבת אינן גדולות מהחיים. כך או אחרת, ספרה הוא תיאור אנושי והיסטורי מרתק מהסוג הנדיר בישראל. הכתיבה המעולה והבחירה המדויקת באיש האפור שעמד לרגע קצר ליד רחל המשוררת הופכות את הספר לספר שגם לאנשים שלא מעריצים את רחל כדאי מאוד לקרוא.